Blog

בית משפט בהולנד מצא בני זוג אשמים בגידול מריחואנה למטרות מסחריות אך החליט שלא לגזור עליהם עונש בפועל.

שלשום (יום חמישי 16 באוקטובר), פסק בית המשפט בליאוורדן (Leauwarden) כי זוג שהואשם על ידי המדינה בגידול לא חוקי של מריחואנה בבית לא יקבל עונש למרות שהודה באשמה וברור לכל שעבר על החוק. ההחלטה של בית המשפט באה על רקע הדעה של השופט בתיק כי למרות האקט הלא חוקי, אכן  נדרש תיקון לחוק .
הזוג המואשם, טען כי שם לו למטרה להילחם באבסורד בחוק המריחואנה הקיים המאפשר למכור ולהשתמש בצמח במקומות מסוימים אך אוסר את הגידול. בפסק הדין ציין השופט שהכריע לטובת הנאשמים כי הוכח שהזוג מילא אחר הכוונה שעומדת מאחורי החוק, גם אם עבר על החוק עצמו ומכאן נבעה החלטתו שלא למצוא אותם מחוייבים בעונש.

מה עומד מאחורי הדברים:
החוק בהולנד אינו מאפשר גידול מריחואנה לצרכים מסחריים .בשל כך, לרוב נעשה  הגידול במדינה באופן בלתי חוקי ולעיתים קרובות תוך גניבת חשמל ומים, השחתת רכוש, מעורבות של המאפיה וגורמים מפוקפקים אחרים ותוך סיכון הסביבה (סכנת שרפה, העלאת אחוז הפשיעה בשכונות וכד׳ ).
בני הזוג המדובר, מגדלים שנים רבות מריחואנה באופן גלוי ואף משלימים את חשבונות החשמל והמים וכן דווחו על הכנסותיהם למס הכנסה. במשפט טענו כי הם לא בקשר עם פושעים או עם המאפיה ואינם מהווים מטרד לסביבה.
על פי עורך דינם של הזוג מדובר בפסיקה ייחודית של בית המשפט שלא מותירה ברירה לרשויות אלא לשנות את החוק ולדאוג לשרשרת אספקה אחראית ו׳נקיה׳ בה הסמים הקלים יהיו מותרים על פי חוק מהגידול ועד המכירה ללקוח.
שר המשפטים כינה את ההכרעה ״מפתיעה״ אבל אמר שהוא לא חושב שיש לה השפעה על החוק כפי שהוא היום.
הפרקליטות, שדרשה עונש של עבודות שירות, צפויה לערער על החלטת הזיכוי.

המוזאון הטרופי באמסטרדם (Tropenmuseum) שייך לזן הולך ונכחד של מוזאונים אתנוגרפיים. למרות עברו המפואר, היום נאבק המוזאון על חייו באמצעות עצומות ציבוריות שמבקשות להמשיך את קיומו. אולי זאת הסיבה למאמצי על של צוות המוזאון למשוך עניין מחודש באמצעות תערוכה חדשה ומקורית. התערוכה מבוססת על רעיון של אומן משוטט במחסני המוזאון ומרכיב חלל מגורים פרטי דמיוני מפריטים שהוא מוצא. כך או אחרת, התערוכה Soulmade באצירתו של יאספר קראבה היא חוויה מסוג שונה ששואלת הרבה שאלות קיומיות על מוזאונים, אמנות, פוליטיקה ומה שביניהם.

פעם אנשים הלכו למוזאונים בשביל ללמוד על ארצות מרוחקות, אנשים שחיים בהן, ותרבויות ומנהגים שלהם. המוזאונים האלה נקראו מוזאונים אתנוגרפיים והיוו נדבך חשוב בנוף העירוני. היום, בעידן מודרני ודיגיטלי, הם יצאו מהאפנה. אין להם סיכוי נגד מוזאונים לאמנות שעדיין מושכים קהל רב ומשתמשים בחלק נכבד מההכנסות למיתוג עכשווי וטרנדי, נגד מוזאוני-בוטיק אפנתיים שהוקמו או שודרגו בשנים אחרונות או נגד מוזאונים בהם עדיין אפשר לראות ולחוות דברים שאי-אפשר לחוות דרך האינטרנט, כמו מוזאונים למדע. אז מה כבר יכול להציע היום מוזאון אתנוגרפי שעל פניו כל מה שיש בו זה אוסף חפצים מאובקים די דומים להיצע בשוק פשפשים וכמה סיפורים שאפשר למצוא ב-Wikipedia?!

המוזאון הטרופי באמסטרדם הוא דוגמה מצוינת לגורלם המר של מוזאונים אתנוגרפיים. אני מוכן להתערב שמחצית מתיירי אמסטרדם כלל לא יודעים על קיומו, מחצית מאלה שיודעים לא חשבו אפילו לבקר בו ומאלה שחשבו הרוב לא באו. וחבל.

המוזאון הוקם באמצע המאה התשע עשרה בשם המאוד לא “פוליטקלי קורקט” “מוזיאון הקולוניות” ומטרתו הייתה להראות את הרוחב והעושר של הקולוניות של הממלכה דאז. בתחילת מאה העשרים הוא עבר למשכנו הנוכחי במבנה מרשים הדומה לטירה בחלקה המזרחי של העיר. לאחר שהולנד ירדה מנכסיה הקולוניאליים ואף אזכור של קולוניות בפרהסיה נהיה בעייתי, שונה השם של המוזאון ל”מוזאון הטרופי” ומאז הוא מדרדר מדכי אל דכי. לפני כמה שנים משרד החוץ ההולנדי, אחד המממנים של המוזאון, התחיל לקצץ בתקציבו ואף גרם למכירת החיסול של אלפי ספרים נדירים מהספרייה שבו ולפיטורים של עובדים רבים. לפני כשנה נסגר, לצערם של רבים, גם Tropentheater , מועדון לתאטרון ומוזיקת עולם שפעל בחסות ובמבנה המוזאון. היום ניתן לחתום על עצומה באינטרנט הקוראת לממשלה לא לסגור כליל את המוזאון.

אבל כל עוד המוזיאון קיים הוא חייב לפחות לנסות למשוך מבקרים ולהעלות תערוכות חדשות, תענוג לא זול בכלל. אולי בגלל מצבו העגום נאלצו מנהלי המוזאון לחשוב ביצירתיות והעלו תערוכה מסוג חדשני ומקורי: Soulmade – משחק מילים עם המילה Soulmate (חבר נפש) – באצירתו של אומן הולנדי יאספר קרבה (Jasper Krabbé).

המיצגים הם פרי שיטוטיו של קרבה במרתפי המוזאון – שהם בטח קירוב לא רע של המערה של אלי באבא – כאשר הוא בוחר פריטים ומרכיב מהם את החללים של ביתו הדמיוני: חדר אורחים, חדר שינה, חדר עישון, חלל תפילה, גלריה, מטבח ועוד. קרבה משלב חפצים ללא שום קשר לנתוניהם בקטלוג המוזאוני – כגון ארץ, תרבות, תקופה – ומונחה רק על-ידי החוש האסתטי שנסמך על מאפיינים כמו צבע, צורה, מרקם. רעיון העל של התערוכה הוא לגלות קשרים חדשים בין חפצים שלכאורה – לפחות לפי ההיגיון המוזאוני – אין ביניהם שום קשר. את בחירותיו וראייתו האישית את חלק מהפריטים, מסביר קרבה בהסברים מפיו המלווים את התערוכה.התוצאה היא מעניינת אבל, חוששני, לא מהסיבה שיאספר קרבה כוון אליה. במודע או שלא מודע מעלה קרבה מספר שאלות על אמנות, על תפקידו של מוזאון ועל פוליטיקה. (אגב, לצערי תשובות אמיתיות על השאלות האלה לא מיטיבות עמו, אבל זה לא הנושא).

הבעיה העיקרית היא שכמה שהתערוכה לא תהיה מעניינת כשלעצמה היא באמת מוחקת את ההבדל בין מוזיאון לשוק פשפשים. יש משהו פוסט-מודרניסטי מדי בביטול כולל את תפקידו ההיסטורי של מוזאון והפיכתו בין לילה לגני תערוכה ואוסף פריטים ישנים. זה נכון שמוזאונים רבים נאבקים על קיומם בעידן הדיגיטלי ומחפשים להגדיר מחדש את מקומם בחברה אבל עדיין יש מרחק רב בין זה לכיבוי אורות במוזאון כמוזאון. קצת כבוד לא יזיק.

שנית, אתנוגרפיה.
כאן חוטא המוזאון חטא כלפי תפקידו המקורי – ללמד על ארצות נכר ולסגור את פערי הידע של אזרח הולנדי ממוצע.
הסבריו של קרבה מסגירים חוסר עניין משווע במהות החפצים אותם הוא מרכיב ביחד. יש כאן בלבול מוחלט בין אמנות מקורית של תרבויות אפריקה ומזרח לבין מוצרי צריכה יומיומית שם, בין יצירות מופת ממש של יוצרים בעלי שם שעבודות שלהם התגלגלו למרתפי המוזאון לבין חפצים ללא כל ערך אמנותי, בין דיוקנאות משומנים של אום כולתום בערפל של נרגילות בבר מצרי לבין מיניאטורות יפניות שמימיות בהם כל משיכה של מכחול משאירה סימן הולך ומטשטש על הנייר. נראה שבשביל למצוא את חברי הנפש האבודים של הפריטים, יש קודם כל למחוק לגמרי את הזהות הקודמת שלהם. ממש אתר הכרויות מקוון שכל מה שחשוב לבעליו זה כמות הצפיות של הפרסומות כאשר הוא לא מתעניין מאומה במצבם הנפשי של לקוחותיו. ובכן, מר קרבה, יש פריטים שכבר לא רוצים להכיר מישהו. הם מעניינים, צבעוניים ומלאי חיים ולא מעוניינים להכיר. פשוט לתלות ולהתבונן, לא לחפש חברים.

ולבסוף, אי אפשר שלא לתהות כיצד ממלאת התערוכה את תפקידה במסע הייסורים המפרך של המוזאון אל כפרת חטא היוהרה הקולוניאליסטית. איפה הרגישות לתרבות אחרת והעניין בה? הסתכלות על האחר כעל שווה ובחינה בגובה עיניים של הישגיו? נראה את יאספר קרבה מנסה את אותו הטריק ברייקסמוזיאום או בכל מוזיאון אחר המוקדש לתרבות אירופית. היו מגרשים אותו בבושת פנים ואוסרים כניסתו לצמיתות.הבלגן שאפשר לעשות לתרבויות אמריקה לטינית, אפריקה ומזרח במוזאון הטרופי אין סיכוי שבכלל יעלה על הדעת במוזיאון של תרבויות צפונה משם. אבל כן, זה קצת מעבר ל”פוליטיקל קורקט” על אוטומט כשמדברים על קולוניות.אבל מה יש כאן בעצם להיות לא מרוצה? תפקידן של תערוכות הוא הרי לעורר בנו שאלות ומחשבות, לא כך? אז הנה לכם הזדמנות לבקר במבנה יפהפה לא רחוק ממרכז אמסטרדם, במוזיאון מעניין ובתערוכה מעוררת מחשבה וכל זה בכרטיס אחד.

מה גם, שבסוף התערוכה, ממש לפני היציאה, יש פרס – כרטיסי הקטלוג המוזאוני המקורי של הפריטים המוצגים בתערוכה. חלקם נכתבו עוד במאה התשע-עשרה, בכתב יד אדם דק אבל עקשני, בו כל אות מסגירה אהבה, כבוד וידע. בחלק מהכרטיסים יש ציורים של ממש של הפריט המתאר, מדויקים להפליא. להתבונן ולהתפעם.חברי נפש אמתיים.

התערוכה פתוחה עד ה-25 בינואר ב-Tropenmuseum בכתובת Linnaeusstraat 2 באמסטרדם.

צילום ראשי: פבל כץ

חתונה זה עסק יקר. את זה אנחנו יודעים ורובנו מכירים היטב.
בעוד בישראל הכל מתחיל ברבנות , בהולנד העיריות הן האחראיות לענייני חתונה (גם מי שמתחתן בחתונה דתית נדרש להתחתן בחתונה אזרחית להסדרת מעמדו). העלויות משתנות בין עירייה לעירייה ויכולות להגיע לאלף יורו עבור הטקס עצמו, אולם כל עירייה מחויבת להקצות גם זמן לטקסי נישואין בחינם.
בעבר היה מדובר כי 3 עד 4 אחוזים מסך כל הזוגות הנרשמים בעוד שכיום, כך מתברר מהנתונים שפורסמו, חלה עליה חדה בכמות הזוגות המבקשים להתחתן בחינם ומדובר בכ- 20 אחוזים מהזוגות מבקשים להתחתן בחינם.

על פי דווחים בתקשורת ההולנדית, עלות נישואין בחינם עבור העיריה היא כ – 400 יורו לזוג. העלייה במספר הזוגות גורמת, כך מסתבר, לעומס ולרשימות המתנה ארוכות והעיריות מתקשות לעמוד בהוצאות. ישנם אפילו זוגות שנאלצים בשל רשימת המתנה ארוכה מדי, להתחתן בעירייה אחרת ממקום מגוריהם

חוק הנישואין בחינם נחקק על מנת לאפשר גם למעוטי יכולת להתחתן. אולם כיום, יותר ויותר זוגות מעדיפים “פשוט לחתום על הנייר” ולצאת לירח דבש יקר בעוד העיריות, בתגובה, מתחילות לחשוב איך ניתן מצידן להפוך את הטקס לפחות ופחות אטרקטיבי עבור הזוגות הצעירים הללו.

עד כה היה מדובר באירוע שכלל טקס בחדר צדדי יחסית ובשעות לא אטרקטיביות, אולם עכשיו, חושבים לקצץ בעיריות גם במוזיקה, בזמן המוקדש לכל זוג ובכמות האורחים אותה מותר להזמין. בעיריות מסוימות החלו כבר באירוע הכולל חתימה על מסמך בדלפק בלבד ולא מקצים לכך אפילו חדר וטקס מיוחד.

ואם כבר אנחנו מדברים על חתונות חינם , הנה כמה עובדות בעניין:

1. כל אחד יכול לבחור בנישואין בחינם. זה לא קשור למצב הכלכלי של הזוג
2. לא חובה להתחתן בעירייה במקום המגורים של הזוג
3. בכל עירייה יש לפחות פעם בשבוע זמן המוקדש לטקסים בחינם. בדרך כלל בתחילת השבוע מוקדם בבוקר, אך בכל עירייה הזמנים קצת שונים.
4. בדרך כלל מדובר בטקס קצר ולא מרשים במיוחד כשמדובר בנישואין חינם (להבדיל מנישואין בתשלום)
5. יש עיריות המגבילות את הנישואין בחינם רק לתושבי העיר
6. למעט במקרים בהם יש חוזה ממון נוטריוני שנערך לפני הנישואין, כל החתונות המתבצעות בהולנד הן חתונות ״רכוש משותף״. כל הרכוש של בני הזוג מתחלק שווה בשווה. (רק לידיעה לימים טובים פחות – טפו טפו טפו…)

ומה שלא תבחרו, שיהיה במזל טוב.

צילום: יפעת זהר

תיקון לחוק – ביטחון סוציאלי לפרילנסרים
חוק הביטוח הלאומי צריך לעבור תיקון ולכסות בין היתר גם פרילנסרים ועוסקים עצמאיים – כך טוען האיגוד ההולנדי AWVN.
האיגוד, המייצג מעל 750 בעלי חברות טוען שלכולם צריכה להינתן הזכות להיות מבוטחים נגד ההשפעה הפיננסית של אבטלה, נכות ומחלה ארוכת טווח לצד האפשרות לחסוך פנסיה משלימה לעתיד.
בנוסף נטען על ידי האיגוד כי בעלי עסקים צריכים לקבל את האפשרות לחסוך על מנת להשקיע בחינוך והכשרה עתידית.
לאור האמור לעיל הגיש האיגוד הצעה לתיקון חוק הביטוח הלאומי והרחבתו גם לעוסקים עצמאיים. על פי החוק כפי שהוא קיים היום, אנשים העובדים אצל מעסיק מבוטחים ובעלי זכאות לקיצבת ביטוח לאומי במקרים של מחלה או תאונה. לעומתם, בעלי עסקים עצמאיים אינם מבוטחים באופן אוטומטי ולכן אינם זכאים לקצבת ביטוח לאומי. לעוסקים עצמאיים יש את האפשרות לרכוש ביטוח פרטי אך מחירי הפרמיות כל כך יקרים שרבים מהם בוחרים שלא לרכוש את הביטוח המדובר.

נכון לעכשיו, רק כשליש מתוך מיליון העוסקים העצמאיים בהולנד הינם בעלי ביטוח נכות וכלמחצית מהם ישנה תוכנית פנסיה פרטית.
“מערכת הביטחון הסוציאלית צריכה לעבור שינוי מוחלט כך שכל אדם עובד יוכל לקחת בה חלק, לא משנה מהי צורת החוזה שלו וכיצד הוא מועסק” אומר דובר האיגוד.

המערכת הנוכחית יוצרת פער בין אנשים מועסקים לבין פרילנסרים ועובדים עצמאיים. אי הודאות הכלכלית של העצמאים פוגעת בהוצאות הצרכנים.
“זה פוגע בצמיחה כלכלית ויצירת מקומות עבודה”, אמר הדובר הארי קרץ.

התוכנית, כפי שהיא מופיעה בגרסה הנוכחית עדיין אינה נכנסת לפרטים על כיצד כל זה אמור להיות ממומן.

חוק זכות העבודה מהבית מקבל תמיכה
לצד זאת, הוגשה בתקופה האחרונה הצעת חוק נוספת בגין אישור שעות עבודה גמישות ועבודה מתוך הבית.

חברי פרלמנט ממפלגת העבודה השלטת תומכים בהצעת החוק של האופוזיציה, אשר תאפשר לעובדים את הזכות לעבוד בשעות גמישות ומתוך הבית.
חברי המפלגה וסוציאליסטים אחרים אמרו ביום חמישי שעבר שהם תומכים בתוכנית שגובשה על ידי מפלגת הנוצרים הדמוקרטית (CDA) והמפלגה הירוקה השמאלית.
“גם הדמוקרטים הליברלים הגיבו בחיוב על ההצעה”, כך אמר דובר המפלגה לסוכנות הידיעות ANP.
ממפלגת הנוצרים הדמוקרטית אשר יזמה את הרעיון נמסר כי ” הדבר יאפשר לעובדים לשלב טוב יותר את חובותיהם כעובדים לבין משק הבית”.
מעסיקים יצטרכו לשקול ברצינות כל בקשה לשעות גמישות יותר אך תינתן להם הזכות לסרב במידה ויוכלו לתת סיבות מוחשיות לכך.

חבר הפרלמנט מטעם מפלגת הנוצרים הדמוקרטית אומר שאלו נושאים שחשוב לדבר עליהם לאור הקיצוצים בהוצאות על בריאות וביטחון סוציאלי בעבודה.
קיצוצים אלו יגבו מחיר כבד מחברים ובני משפחה שייאלצו לשאת בנטל הטיפול בקרובי משפחה חולים או בעלי נכות.

הקליפ החדש של להקת שמֶמֶל “ברלין”, הצליח להחזיר לסדר היום את הדיון בשאלת הלגיטימיות של היורדים מהארץ לעזוב את ישראל. הקליפ בו נראים ישראלים לשעבר רוקדים עם שמות הערים אליהן עברו (ביניהם גם ישראלים מהולנד), הצליח לעורר את קצפם של לא מעט אנשים בישראל שטענו כי התנהגות היורדים המחויכת מתפרשת כ”התרסה”. סולן הלהקה, דרור ויידמן מסביר בשיחה עם מורן זליקוביץ’ , כתבת דאצ’טאון, את השקפתו על “ברלין”, על ירידה מהארץ ומדוע הטלאי הצהוב נכנס לשיר.

את להקת שמֶמֶל הכרתי בשיטוטים ברחבי ישראל. בעבר יצא לי לראות אותם בהרכב של 11 נגנים באחד הקיבוצים בארץ ובפעם אחרת נתקלתי בהם מופיעים בשוק הפשפשים בתל אביב.
הלהקה החלה את דרכה בשנת 2007 בתל אביב ושיתפה פעולה עם אמנים שונים כמו גורי אלפי, קובי אוז, אפרים שמיר, אבי גרייניק, תומר שרון ודודו זר (שעזב באחרונה את ישראל לטובת לוס אנג’לס).
אבל את עיקר תשומת הלב אליה, משכה שמֶמֶל דווקא לאחרונה כשיצאה עם השיר “ברלין” המכונה בישראל “שיר היורדים המאושרים”.
הסיבה לכינוי הספונטני של שם השיר היא בשל הקליפ רווי החיוכים והריקודים מצידם של אותם יורדים, קליפ שגרר עימו דיון סוער ברשתות החברתיות ותוכניות הבוקר עם חיצים המופנים כלפי אלה שבחרו לעזוב את הארץ.

אבל לא רק הקליפ שמכיל ישראלים מרקדים עם שלטים ברחובות אירופה עורר את קיצפם של ישראלים רבים.
בימים אלה כשמאבק על מחיר המילקי, תוך השוואה בין מחירו בארץ לחו”ל, מחליף את מאבק הקוטג’ מלפני שנתיים והדיון על יוקר המחיה בישראל עולה שוב על סדר היום, הרי שגם מילות השיר עצמן הצליחו לעצבן לא מעט אנשים.

“אנחנו היורדים מישראל נתפסים בעיני האנשים בארץ כמאושרים, כמו בקליפ “ברלין”?” אני שואלת את סולן הלהקה ומחבר השיר, דרור ויידמן.

“יש סיבה למה אנשים חושבים ככה ויש גם סיבה מדוע הקליפ קיבל את שם ‘שיר היורדים המאושרים’. זו למעשה טעות שלי” מסביר ויידמן. “לא חשבתי עד הסוף כשהעליתי את הרעיון לקליפ הזה עם השמות של המקומות בהם גרים ישראלים לשעבר”, הוא מתנצל.

“אמרתי לחברי, יניב רווה, שנצלם אנשים שגרים בחו”ל עם שלטים. הוא התנגד ואמר ‘ לא, זה יהיה משעמם, אולי שישירו את השיר? נעשה שירקדו קצת, זה שיר קצבי ‘. אני בכלל התכוונתי שיהיו קצת ריקודים בסוף אבל העורך שילב את הריקודים לאורך כל הקליפ כדי שיהיה קצבי ו’פאן’. בסוף יצא מזה : ‘תראו את הישראלים רוקדים ברחובות אירופה בהתרסה כמה טוב לנו’ וכל זה בגלל עניין אומנותי”.

ויידמן מסביר שגם מאבק האוהלים לפני כשנתיים, היה אחד הגורמים שהניעו את כתיבת השיר מלכתחילה לצד הלך הרוח הכללי שבו , שחברים רבים מסביב ועוזבים את ישראל.
“המפיק של האלבום עזב תוך כדי עבודה ויש לנו שני שירים להשלים בשלט רחוק. הוא עזב לברלין עם אשתו האיטלקיה בגלל האזעקות.
כל השיר התחיל מזה שהמון אנשים סביבי דיברו על מעבר לחו”ל. זה. חבר שגר בכרם התימנים הציע לי לעבור לשם. הוא חזר מברלין ואמר שנחמד שם וזול, אפשר להתקיים על משכורת נורמלית.
ככה נולד הרעיון של 20-30 חבר’ה, שנעזוב יחד כמו “קיבוץ” ולאט לאט קלטתי שהמון אנשים נוסעים מפה, אנשים שנטועים בארץ. זה גרם לי להתחיל להרהר בשאלה מדוע זה מעורר כל כך הרבה רגשות נגדם”.

השיר עצמו הוא למעשה סאטירה?

“הפזמון עצמו סאטירי: ‘ברלין, ברלין גם אם אשכח את יד ימיני (בשיר הם לא אומרים ימיני, הם אומרים ימין (לפי דעתי) את תחכי לי שם לעולמים, שנשוב אלייך. רייכסטאג של שלום…’.
ירושלים היא הסמל היהודי. את ירושלים והמשפט התנכ”י אני מכליל על ברלין. כיפת הזהב ורייכסטאג מתערבבים יפה.
מצחיק אותי שיהודים שנחשפים לברלין הציגו אותה כירושלים או כמקום שיש לערוג אליו, כי אין באמת כיסופים לברלין, עוברים לשם כי זה זול. אם במנהטן היה זול יותר היה גל נהירה של ישראלים למנהטן”.

ומה לגבי השימוש בטלאי הצהוב במשפט המתייחס למנהיגים בארץ: “כל פעם שהם פותחים את הפה הם עונדים לי מחדש את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד, כמו פרח בדש”?

“הטלאי הצהוב הוא דימוי לזה שאנחנו, או המנהיגים שלנו, עדיין מתעקשים לסמן את עצמינו כשונים. טורחים להזכיר לנו שוב ושוב שבכל מקום שנלך אליו אנחנו נהיה יהודים, נרדפים ושנואים , שטורחים להזכיר את השואה שוב ושוב כשנוח לנו, עד לביזוי הזכר שלה ושל הניצולים”, מסביר ויידמן.
“לא מתייחסים אליה רק כאל טרגדיה נוראית שעברה על בני אדם ספציפיים, אלא פשוט כ”קלף” ג’וקר בכל ויכוח שלא יהיה. כמו דוד ליאו של ג’רי סיינפלד, שחושב שאם הטבח לא טיגן מספיק את ההמבורגר שלו אז הוא מיד ‘אנטישמי’. השואה היא דבר נוראי, היא טראומה שהמון אנשים (ואני ביניהם) נושאים איתם. לא צריכים לטחון אותה עד דק, לא צריכים להתהדר בה כמו כתר בכל מקום שבו יש ויכוח על ישראל. צריכים לשמור עליה כלקח אוניברסאלי, וה”שימוש” הזה הוא שהביא אותי ל”זרוק” את הטלאי הצהוב פנימה לטקסט”.

למה החלטת להציג דווקא את “ברלין” כהמקום שמייצג את היורדים מהארץ?

“החלטתי לכתוב על ברלין, כי הדיבור הוא על ברלין”, הוא מסביר. “אני מתעסק בנושאים שעל סדר היום. לפני כן כתבתי את השיר על המשקה עראק. ברלין היא המשך לעארק שהיה בכותרות בתור המשקה הזול שנהיה יקר וברלין הפכה להיות המקום אליו נוסעים כי הוא זול יותר. חוץ מזה, זה התלבש לי יפה על המשפט עם היורו”.

“כל אחד מכיר מישהו שגר בחו”ל. כשמישהו אומר שבן דוד שלו הלך לעגלות בארצות הברית ונשאר 7 שנים לעשות כסף, זה נשמע לאנשים בארץ הגיוני. אבל בן אדם תל אביבי – שמאלני, שנסע לאירופה נתפס שכנראה ‘הוא נסע לשכב עם זרים ולהתבולל’, כי אין שום סיבה אחרת.
יש פוליטיזציה גם בגיאוגרפיה: אם מישהו עבר לשם, לברלין, הוא בוגד! ואם עבר ללוס אנג’לס ‘זה בסדר’. יותר מזה, מי שעובר ומתלונן על מצבו הכלכלי הוא ‘לא טוב’ אבל לעבור כדי לעשות קופה או “מכה” במקום אחר ‘זה טוב’. זו הסמנטיקה של הכל.”

ויידמן לא מאמין שהשיר שלו יעורר את המחאה הבא. “שירים לא משנים מדיניות” הוא קובע. “אמנות היא כלי לרגשות ותחושות שקיימות בציבור לנתב את המציאות. השיר הזה מעמיד במרכז שאלה שמעסיקה המון אנשים על החיים שלנו פה ומפרקת טענות. לדבר על התכל’ס בלי הצהרות של בגידות או לא בגידות”.

במקור, תוכנן השיר להתפרסם בחודש יולי, אלא שאז התחילה מלחמת “מבצע צוק איתן” והפחד מפרץ ביקורת כלפי מה שמתפרש כ”בגידה במולדת” המלווה מאורעות מסוג זה הוביל לשחרורו רק כחודשיים מאוחר יותר.
” כתבתי את השיר לפני שנה בנובמבר כשכל העניין עלה לכותרות, וגם כמחווה לאריק איינשטיין, לפני שנפטר. ואז פרצה המלחמה. מאד חששנו להוציא אותו אחרי המלחמה בטח שלא תוך כדי, בגלל הגל הפטריוטיות שהיה אז בארץ. כשהחלטנו לפרסם היו חששות. הנחתי שיגיבו לעניין ופחדתי שיתקיפו אותם, את היורדים”.

כשהשיר פורסם לבסוף, הוא לא זכה לתשומת לב יוצאת דופן. אבל אז, כתב רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה טור בו הסביר מדוע החליט לעזוב את ישראל.
לפתע, זכה השיר לעדנה וחשיפה בכל ערוצי התקשורת. קליפים סאטיריים החלו לצאת כ”מחווה” לשיר, בחלקם הושמו היורדים מהארץ ללעג ו- ויידמן מצא את עצמו מהרהר לא מעט.

למה זה מעורר כל כך הרבה רגשות?

“מאד הטריד אותי למה קוראים ליורדים “נמושות”. בסך הכל מדובר בהגירה והגירה כלכלית זה דבר מקובל שקורה בכל העולם. מישהו אנגלי עובר לאיטליה ואדם ישראלי עובר, למשל, לגרמניה. אבל אנחנו כל כך מסוגרים ושומרים בקנאות על האיחוד שלנו.
אחרי הקליפ שלנו לקחו את הפרצופים של אותם אנשים ועשו קליפ נגד עיתון ‘הארץ’. מצד אחד זה משרת אותי ואת הקליפ שלי כי זה משאיר אותו בתודעה אבל מצד שני, יש אנשים פרטיים מאחורי הביקורת שזכותם לעבור כי טוב להם שם. מה רע בזה?”.

בברלין עצמה ביקרת?
“בברלין ביקרתי בשנת 2007 בגלל הופעה של לאונרד כהן. זה היה לפני ה’היפ’ שנוצר סביבה היה נחמד, היה לי קצת קר, זה היה באוקטובר. התרשמתי שמאד קל להסתובב שם, הופתעתי מכך שמדברים שם פחות אנגלית ממה שחשבתי וגיליתי שברבור זו חיה גדולה”.

חשבת פעם לרדת מהארץ בעצמך?

“תוך כדי עבודה על השיר הרהרתי במחשבה והבנתי שאני לא בן אדם שאוהב לזוז כל כך הרבה כי זה מפחיד אותי. עברתי מנס ציונה לתל אביב בגיל 25 וזה היה מאד מפחיד. גם כשעברתי מבית הספר היסודי לחטיבה פחדתי. השפה שבה אני כותב ועובד וגם הקהל שלי פה. אם אני עובר לשם, למשל לגרמניה, זה לא רק קפיצה למים זה כמו קפיצה לנוזל אחר. זה כמו שקישון עבר מהונגריה לישראל, זה מעבר קיצוני מאד”.

במהלך הריאיון מזכיר ויידמן מספר פעמים את אריק איינשטיין שלדבריו השפיע עליו מאד. והוא גם מסיים את הריאיון איתו בשיר שנגמר בנימה איינשטנית נוסטלגית שמבהירה סופית מדוע ויידמן בוחר להישאר בישראל:

“זה בגלל השיר ‘סן פרנסיסקו על המים’ ” הוא אומר. “השיר הזה מתנגן לי בראש תמיד כשאני בחו”ל. הכל יפה ונהדר אבל מרגיש רחוק. אני פתאום רוצה הביתה”.

 צילום ראשי: אורי טבצ’ניק

כבעל עסק הינך נדרש (במצבים מסוימים) להוציא חשבונית עסקית ללקוחותיך. במאמר זה אנסה להסביר באיזה מצבים הינך נדרש להוציא חשבונית ומהן הדרישות בהן החשבונית צריכה לעמוד.

נתחיל עם השאלה: מי מחויב בהוצאת חשבונית עסקית?
כעוסקת עצמאי/בעל עסק הינך מחויב להוציא חשבונית על כל מכירת שירות או מוצר.

חשבונית עסקית ניתנת על ידך לכל בעל עסק אחר או לכל גוף משפטי שאינו סוחר כגון עמותה או קרן.
במקרים בהם הינך מוכר לאנשים פרטיים אינך מחויב להוציא חשבונית עסקית למעט במקרים הבאים:

הינך סיטונאי המוכר מוצרי מזון, משקאות, חומרי רפואת שיניים – לפחות 80% מהלקוחות שלך הינם יזמים/בעלי עסקים ו- 20% הינם אנשים פרטיים – במקרה זה אינך מחויב להוציא חשבונית עסקית ל- 20% לקוחות פרטיים אשר רוכשים את מוצריך.
הינך מוכר רכב חדש (או כמעט חדש) ללקוח במדינה אחרת החברה באיחוד האירופאי – מכירה זו נקראת “מכירה מרחוק” ואינה דורשת הוצאת חשבונית.

מהן הדרישות בהן על החשבונית הניתנת צריכה לעמוד?

מס הכנסה קבע מספר נתונים החייבים להיכתב על כל חשבונית הניתנת ללקוח. להלן הרשימה המלאה:
* שם משפטי מלא של החברה/עסק. ניתן לכתוב גם את השם המסחרי (אם קיים).
* כתובת העסק כפי שהיא רשומה בלשכת המסחר. במידה וקיימת תיבת דואר יש לרשום את הכתובת הפיסית בה ממוקמת החברה (גם אם הינך עובד מתוך הבית הפרטי) ובנוסף לכתוב את כתובת תיבת הדואר.

* מספר המע”מ שלך (BTW-Nummer)
* מספר העוסק מורשה שלך (KvK-Nummer)

* תאריך הנפקת החשבונית
* מספר סידורי ייחודי ובסדר עולה
* מספר מוצרים או שירותיים שסופקו
* תיאור המוצרים או השירותים שסופקו
* במידה וקיבלת תשלום מראש –  יש לציין על גבי החשבונית את התאריך בה היא שולמה
* במידה והתשלום נעשה לאחר קבלת החשבונית –  יש לציין את מועד התשלום האחרון
* סכום כולל ללא מע”מ
* סכום ושיעור המע”מ (במידה והינך מוכר מוצרים בעלי אחוזי מע”מ שונים יש לציין את כל שיעורי וסכומי המע”מ בנפרד)
* סכום סופי לתשלום כולל מע”מ

יחד עם זאת, קיימים מצבים בהם החשבונית הניתנת אינה מחויבת לעמוד בכל הדרישות שהוצגו לעיל.

להלן רשימה של בעלי עסקים אשר אינם מחויבים בכל דרישות החשבונית:
* נהגי מוניות ותחבורה ציבורית
* יזמים בתעשיית המסעדנות
* עסקים המספקים מוצרים או שירותים פטורים ממס
* יזמים המכוסים על ידי תכנית ענף הבקר
* עסקאות בהן הוחלט מראש שהלקוח הוא זה שמוציא את החשבונית (לדוגמא: מכירות פומביות)

במאמר הבא אסביר על הוצאת חשבונית במכירות הנעשות למדינות בתוך האיחוד האירופאי

שיהיה בהצלחה