זה לא הרגע שייחלת לו. הכוונה הייתה אחרת. רצית להאמין שזה כן יחזיק מעמד, שתחלצו מהמשבר. וזה לא שלא ניסיתם.
המעמד של שיחה עם הילדים נתפס כרגע שיא בתהליך הפרידה, ולא בכדי.
ברוב המכריע של המקרים מצטייר המעמד הזה ככישלון אישי וחבלה ממשית ברווחת הילדים. השלב הזה נחשב מאיים מאוד על היציבות והביטחון העצמי של ההורים עד כדי כך שרבים יעכבו את התהליך עוד ועוד, ובלבד שלא להתייצב לשיחה הטעונה הזאת.
אבל לפני שנברר איך צריכה להתנהל שיחה שכזאת ומה נכון ולא נכון לעשות, יש מקום להבין מדוע היא כה מפחידה ומה ניתן לעשות בכדי להגיע מוכנים רגשית.
זה הרגע להתחיל מהתחלה: פרידה אינה כשלון. פשוט לא. פרידה היא תוצר של הכרה, שנרקמה בך, אחרי פרק זמן שבו נוכחת להבין, ולהרגיש, שבמקום בו את-ה נמצאת, אין אושר עבורך. אולי היה שם קול הססן או ספקן כבר מתחילת הקשר ואולי זה משהו שהתעורר לאחרונה. אבל התמצית המזוקקת של הסיפור שלך היא הזכות לאושר, שאינו תלוי באחרים. אושר שלם. שקט ונינוח, שבו יש כנות עליונה בינך לבין עצמך. והתפכחות מיחסים בהם לא הצלחת ליצור אושר שכזה, היא רגע מכונן בחיים, גם אם צורב ומאיים, רגע גדול. זוהי זכותנו המולדת, ואיש מלבדינו לא יוכל לגונן עליה, ואת זה נצטרך לשנן לזכור לאורך כל התהליך.
אז מדוע אם כך, נתפס המעמד הזה כטעון ופוגעני כלכך?
אנחנו, בני האדם, תבנית נוף תרבותנו. הדור של הורינו הדגים לנו ולעצמו תפיסת קיום בה הפרט הוא משני לזוג או לכלל. כלומר יש מתווה שכל החורגים ממנו מוגדרים ומסומנים כאנשים אנוכיים ופוגעניים. הנורמה קבעה אז שהורות טובה היא הקרבה מלאה, גם של רווחה אישית, הגשמה עצמית ואפילו ביטחון קיומי. ובנוסף על כך, מתווה חברתי המבוסס תלות כלכלית, והרי מתכונת חיים מהונדסת היטב, שעליה גדלנו ולתוכה חונכנו. הרבה קרה בתחום והפתיחות המבורכת של העשורים האחרונים למגוון רחב של יחסי אהבה וחיי משפחה, היא פתיחות המאפשרת יותר דיוק ועצמאות מחשבתית. הדרך עוד ארוכה, אבל היי, זהו הישג מרשים.
כשאנחנו מדמיינים את השיחה הצפויה, כל המטען הזה, גם הוא מציף אותנו, גם אם אנחנו מאמינים שזה בסדר, שזהו המעשה הנכון ואנחנו שלמים איתו. כי הפרדיגמות הללו עדיין שם, וזה בסדר. זו דרכה של אבולוציה תודעתית, אין סרט חדש המחליף את קודמו כך פתאום. את זה, לא נוכל לשנות או להאיץ ובוודאי שלא לכפות על עצמנו, ולכן גם לא על ילדינו. נקודת האור החשובה, שאיתה נצא לדרך היא הידיעה שאמנם אנחנו בסך הכל בני אדם, יצורים מורכבים ומוגבלים כאחד, אבל, השאיפה הטבעית שלנו היא להשתפר ולהשביח להיטיב ולדייק. אנחנו צועדים בדרך לא סלולה, מדברים מתוך חשש מהלא נודע. וזה, בסדר. זוהי האמת כרגע, ואותה נפנים.
ולכן, מתווה השיחה יושתת על כמה עקרונות יסוד:
- אין לי ממה *לפחד*. לא נבלבל בין עצב ובין פחד. הם שני חומרים, רגשות, שונים בתכלית ותפקידם בחיינו שונה. ההתעצבות במקומה, וגם החששות. אבל אלה אינם פחד. ההתנהלות שלנו כשאנחנו מפחדים היא לא התנהלות מרגיעה ומאבטחת עבור ילדינו, ולכן ניתן לפחדים מוצא אחר, למשל שיחה עם מישהו קרוב או ייעוץ מקצועי, ונוודא שבשיחה עם הילדים, הוא כבר לא משחק תפקיד פעיל.
- אשמה ובושה – אינם במקומם. נאמר לעצמנו: אני אדם, באתי לעולם בכדי לדעת אושר מהו, ולהעניק לילדי את הכלים והמושגים בדרך לאושר אמיתי. אין לנו דרך לנבא את העתיד ולכן לא היה איך להימנע מבחירות שלא היטיבו איתי. זכותי וחובתי לקחת אחריות על טובתי, ואין בכך אנוכיות כלל וכלל. ולכן אין בושה ואשמה בבחירה לסיים קשר שאינו מיטיב.
- האהבה תנצח. ההורות שלי גדולה מכל משבר. ממש כמו תאונת דרכים או מחלה או אובדן, האהבה היא הבית לחזור אליו. יש מהמורות וסדקים ועייפות החומר. זה כה צפוי ואנושי. אין במה להתבייש. ברגע של שקט, נוכל לזקק את ההמולה והשיפוטיות שבחוץ, ולראות שהאהבה שבין הורה לילד, גדולה מכל אלה, וניתן להישען עליה. בחירה בהורות, כל פעם מחדש, היא מתנה לתת לך ולילדייך. זה לכאורה מובן מאליו, אבל הכוח הגדול שבמתן התוקף, הוא כוח מרפא, לך ולילדים.
- שקרים הם ההיפך מצמיחה. הם מעכבים אותנו, פשוט כי הם מבוססי פחד, ומקבעים בנו תודעה מחלישה ורעילה. ״אם אומר את דעתי, לא יקבלו אותי״, ״אם אגיד מה אני באמת רוצה, יעזבו אותי״, ״אם אעשה מה שליבי מבקש, הכל יתפרק״. ובכן, במציאות המושתתת על נאמנות שלך לעצמך ולאמת שלך, הרי שזה לא נכון. אבל, זוגיות שאין בה רווחה, מייצרת תרבות של שקרים שנספר לעצמנו או למי שמולנו. כי זהו כביכול המתכון להישרדות. אבל את זה בדיוק בחרת לסיים. בחרת לשאת את האמת שלך, גם כאשר היא מורכבת או לא מובנת במלואה עדיין, היא הלפיד שלפני המחנה. ואת זה, הילדים שלך צריכים לראות. אין מקום לשתפם בתכנים *משום סוג*. אבל יש מקום לתת לאמת וליושרה את הכבוד הראוי, שיעזור להמשך התהליך להביא את כל הנוגעים בדבר, ואת זה *להדגים* בהלך הרוח שלך.
כללים לשיחה
לא נעשה:
- בטרם נזמן שיחה, נגיע להסכמה עם הצד השני. מה התכנית? מה המסר? על דעת מי נאמרים הדברים? תכנית צריכה להיכתב בפרוטרוט ביניכם לפני שמדברים עם הילדים, כיוון שהילדים הם לא צד בהתלבטות שלכם ובוודאי של צד בסכסוך ביניכם. לכן, מסר מוגמר, שאתם יכולים לעמוד מאחוריו. מה עושים, מתי, איפה, מי, איך.
- לא נעלה פרטים דיסקרטיים, לא נדון ברגשות שלנו, לא נדבר סרה על הצד השני, בשום מקרה ואופן. לא נשתף בזוגיות חדשה, לא נתוודה על חטאים, לא ננמק את העילה לפרידה, לא נשווה לצד השני, לא נחלק ציונים לעצמנו או לאחרים.
- לא נשקר לילדינו ולא נייצג מצג שווא. זו אינה הגנה עליהם, אלא להיפך. ילדים הם חיישנים פנומנליים לחוסר דיוק ולהסתרה ושקר. גם כשהם אינם יודעים, הם יודעים. הסכנה במצג שווא היא ששם הילד מפרק ומפרש את הנתונים באופן שלא ידוע לנו, ומסתבך במחשבות קשות מנשוא שיזיקו ליציבות ויפגעו בקשר ביניכם. האמת המאתגרת עדיפה לאין שיעור על כל זיוף וסילוף של המציאות. אם נסתכל לאחור, נוכל לזהות בדיוק מושלם מתי ההורים שלנו שיקרו לנו או זייפו מציאות, וכמה זה היה מפחיד ומבודד. לא חוזרים על הטעות הזאת יותר.
- השיחה הזאת היא הראשונה בסדרת שיחות שתקיימו בשנים הקרובות עם הילדים. זה בסדר גמור להתחיל בקטן קטן.
- ילדיך אינם בית המשפט שלך. בבקשה לא להצטדק בפניהם, לא להתווכח איתם, לא להשפיל מבט.
- כל המשקעים והרגשות שלך, עשויים להביא אותך לשיחה עם הנחות יסוד מכבידות ותוקעות, שבטעות יושלכו על הילדים שלא לצורך. כשנדמה לך, הנה אני הולך להרוס להם את החיים, איזו אימא גרועה אני, איך אפשר לעשות להם את זה, הרי שהחומרים האלה נמצאים בחלל השיחה גם אם הם אינם נאמרים. זה לא לעניין, בכלל. לא נפרש עבור הילדים את המצב ולא נכפה שום פרשנות עליהם.
- ולא, גירושים הם לא דפיקת קצין העיר בדלת וגם לא מחלה סופנית. זה כואב, אבל זה גם מקל ומרגיע, פותח פתח לכינון יחסים חדשים בבית ומאפשר ריפוי מושגים כמו אמון, אינטימיות, כנות ואהבה. כמה חשוב ומבורך.
מה נעשה:
- נדבר בשקט, לאט, בעדינות. נסתכל בעיניים.
- נשאיר הרבה מקום להתפרץ לדברים, לבכות, למחות, לשאול שאלות, לצעוק. ובמקביל, נעטוף ונמסגר את הדברים. אני רואה כמה זה מכעיס אותך. אני יודעת שזה מרגיש כך. אני מבין את הכאב שלך. אתה צועק ואני מקשיב. אל תחשוש לומר לי את מה שאתה מרגיש. את צודקת, זה באמת מרגיז.
- נתאים את המסר לגיל. בהתאם לבגרות הרגשית של הילדים, נאמר:
- אימא ואבא פתחו בשיחה בכדי לשתף אותך במשהו שחשוב לכולנו.
- אבא ואימא מרגישים שכעת יש צורך להפריד כוחות בין אימא ואבא, להתרחק מעט.
תוספת לבוגרים יותר: [אימא ואבא מרגישים שכך ייטב לנו בבית, כי האווירה טעונה ולא נעים לנו כך].
- הסדרים יהיו מעכשיו כאלה: אימא פה, אבא שם…. ביום א את תלכי לכדורגל ואבא יבוא… אמא תיקח אותך לשיעור אנגלית….
- ניישם את כלל הברזל: לעולם לא נענה על שאלה בטרם נשאלה.
- נענה בתשובה חלקית ונמתין לתגובה. אולי זה הספיק. לא נוסיף מידע אם לא התבקשנו.
- השיחה הזאת, רגישה ככל שתהיה, *אינה דיון* אלא הודעה. כמו בהודעות אחרות המקוממות את הילדים, גם כאן נפגין אמפתיה ואסרטיביות. לא נפתח פתח למשא ומתן, סחיטה, מניפולציה ודרמה משום סוג.
- בגיל מתקדם יותר גם אמירות כואבות ובכי, יחובקו בחום, ותחתיהן נדגיש שאכן התחושות מובנות ולגיטימיות, אבל אני כהורה, מחליטה שכך יהיה, ואהיה כאן איתך לאורך כל הדרך כדי להתמודד יחד עם האתגרים. הסמכות ההורית שלך מתווה את תחושת הביטחון, אז נא להשאר שם בלא חשש ומורא.
- האהבה שלי אליך, בכל רגע ומצב, היא איתנה ודבר לא ישנה זאת. אל תדאג-י, אני אשמור ואטפל ואני כאן כדי להקשיב.
התהליך הזה הוא מורכב ומאתגר מאוד, אבל ללא ספק את סופו אף אחד מלבדנו לא יכתיב. זה נורא ואיום, אבל זה עוד הרבה דברים אחרים. זה הזמן לקחת לעצמך זמן שקט ולכתוב: מה חסר לי לאורך השנים? במה חשקה נפשי? מה אבטיח לעצמי בצאתי למסע הזה? מה אני רוצה להרגיש בסופו של התהליך? כל התשובות האלה הן המפתח להורות יציבה ומכילה גם ברגע הזה. יש לך זכות וחובה להיות את כל קשת הרגשות, וכשתתן להם את המקום הראוי, פתאום תגיע הקלה. את יכולה וראויה לחוות את עצמך בכל המצבים, ולדעת שיש לך אותך, וזה נהדר.
בהצלחה בתהליך, 
שלכם,
רותי שלו
מחברת הספר ׳מעשה אהבה׳, 2019, איפאבליש.
מלווה כבר למעלה משני עשורים יחידים וזוגות במעגלי החיים, בקליניקה בהארלם ובמפגשים אונליין.
https://dutchtown.nl/galitta_made-of-stars/
אז רגע לפני יום העצמאות של מדינת ישראל, מעמתת אותנו הקורונה עם מושגים כמו מלחמה, כיבוש, שיבה וחופש שהם מושגי יסוד בקיום הישראלי. היא מוציאה אותנו לרילוקיישן כפוי, משנה לנו את הזהות ומתערבת ביחסי הכוחות המשפחתיים. היא מכריחה אותנו למצוא תחליפים – גם למזון, אבל בעיקר לסדרי העדיפויות שלנו, מגדירה מחדש קרבה וריחוק, מצמצמת את המרחב שלנו, אבל מייצרת לנו מרחבים אלטרנטיביים ובעיקר מכריחה אותנו לבחון בזכוכית מגדלת את החיים שלנו. אבל אולי, אם נעשה את כל זה, נוכל לחזור – לחזור לשבת עם משפחה וחברים בבתים שלנו, לחזור לארח במרפסות שלנו, לתלות בהן דגלי ישראל, להרגיש עצמאות ולא רק לחגוג כי צריך. ואם כל זה יקרה, נוכל לשוב לנשום לרווחה ולהגיד בלב שלם כי עשינו הכל “לתפארת מדינת ישראל”. 
