Author: dutchtown_8qn2ph

  • ״הנורמלי החדש״ – ממשלת הולנד בחוקים חדשים למצב הקורונה

    בשבוע האחרון הרשת סערה בשל הצעות לחקיקת חוקים חדשים בהתאם לרוח תקופת הקורונה מצד ממשלת הולנד. שר המשפטים, פרדיננד גרפרהאוס (Ferdinand Grapperhaus) הוביל מהלך ובו ביקש יחד עם שרים נוספים בממשלה, להעביר חוקים תחת ההסדר של תקנות לשעת חירום אשר יהיו תקפים מה- 1 ביולי, ויבטיחו את פעילות הציבור בהתאם למצב חיים לו נקרא ״הנורמלי החדש״. נציין כי כרגע נראה שהצעות אלו לא יתקדמו לפני ה- 1 באוקטובר, בהמשך להצהרתו של שר הבריאות, דה יונג, כמו כן, ההצעות טרם קיבלו את אישור בתי הפרלמנט.

    בתחילת המשבר ממשלת הולנד הכריזה על ״נעילה אינטיליגנטית״ של החיים במשק ובכלל, וראש הממשלה, מארק רוטה, (Marc Rutte) ציין כי ״לא ינקטו צעדים קיצוניים כמו סגר מוחלט״. אך נראה כי המצב עלול להשתנות ואף להחריף בעקבות הצעות החוק שעלו לדיון.

    הצעות החוק החדשות שעלו לכותרות

    • למשטרה תינתן סמכות להיכנס לבתים פרטיים במטרה להרחיק אנשים שאינם תושבי הבית
    • אנשים שאינם בני משפחה אחת וחולקים מגורים, צריכים לשמור 1.5 מטר מרחק בתוך הבית
    • מגע פיזי בין הורים וילדים שאינם גרים באותו בית אינו אפשרי 
    • בני זוג במערכות יחסים שאינם חולקים את אותה כתובת מגורים צריכים לשמור ביניהם מרחק של 1.5 מטר 
    • חובת שמירת מרחק של 1.5 בין כולם בכל מקום
    • אירועים לא יתקיימו
    • הפגנות יאסרו

    חוקים אלו יאכפו על ידי מתן קנסות בגובה של 435 ועד 4000 יורו כמו כן, במקרים מסוימים יכול יהיה להנתן עונש של מאסר ויחשב כעברה פלילית.

    קורונה בהולנד – סיקור מלא בדאצ’טאון:

    גרפרהאוס כתב במכתב רשמי בשם שרי ממשלת הולנד כי ״נגיף הקורונה דרש סדרה של צעדים דרסטיים בששת השבועות האחרונים.״ במכתבו מסביר השר כי על הממשלה לחוקק חוקים זמניים לטווח הרחוק יותר בכדי להלחם במגפת COVID-19. הוא מפרט כי הצעדים הנוכחיים הכרחיים והם תקפים גם להולנד הקריבית. 


    עוד במכתבו כתב כי ״בשלטון חוק, תקנות חירום אינן יכולות להימשך זמן רב מדי, גם לאור ההשלכות המתמשכות על חירויותיהם ועל זכויות היסוד של כולם. אנשי מקצוע עובדים עם כוחות מאוחדים בכדי להילחם בהתפשטות הנגיף, לשפר את מצבם הבריאותי של החולים ולהגן על הפגיעים. כולם בהולנד עושים זאת על ידי הקפדה על האמצעים הנדרשים שננקטו מאז פרוץ המשבר. התוצאות של כל המאמצים הללו נראות כעת בזהירות. אולם לרוע המזל המגיפה רחוקה מלהסתיים וסוף המשבר בו אנו חיים עדיין לא נראה באופק.״

    הסיבה שהממשלה מתכוונת לחוקק חוקים זמניים שיהיו תקפים יחד עם חוק בריאות הציבור וחוקים אחרים הקיימים, היא שיש לעבור לשלב הבא, לייצר תגובה משמעותית למשבר הקיים שלדברי השר נמצא כאן וישאר לתקופה ארוכה. אומנם החוק נועד להיות כחוק זמני. אך אין צפי להגדרה זו. נראה שזה תלוי במהלך התפתחותו של משבר הקורונה. מדובר במצב חירום וביצירת תקנות לשעת חירום. פקודת חירום היא הכוח האולטימטיבי של ראש עיר לשמור על הסדר הציבורי. עם זאת, תקנות חירום הינן זמניות. הן מיועדות לתקופות קצרות, כמו למשל: להפגנות או, במהלך מהומות. הגיוני שהפרלמנט או מועצת העיר יתבטאו בהנהגת תקנת לשעת חירום. אולם עד כה, התקיימה התייעצות רק בין הממשלה לראשי הערים. בעוד שאלו מסכימים שפקודות החירום הינן זמניות, ניתן לראות התנגדות מאוד גדולה מצד לשכת עורכי הדין, מפלגות האופוזיציה בבית הנבחרים ונציב תלונות הציבור, שכבר מתחו ביקורת על החוק. הביקורת הקשה נעה סביב העניין שהצעת החוק מאפשרת הגבלות מרחיקות לכת של זכויות יסוד וחירויות לתקופה בלתי מוגבלת. מגבלות כה מרחיקות לכת על חופש התנועה והפרטיות אינן תקינות, והן אינן צריכות להיות בחברה דמוקרטית.

    מפגינים בהאג

    הפגנות בעניין זה שתוכננו להתקיים ביום ראשון האחרון בהאג ובראשון הבא באמסטרדם נאסרו בהתחלה. ראש עיריית האג,  יוהאן רמקס, בסופו של דבר איפשר לזה להתקדם בצורה אחרת וכמה מאות של מפגינים הגיעו לליבלאנד, שליד תחנת הרכבת הראשית של האג. כ – 400 איש נעצרו וכיום כ – 15 איש עדיין שוהים במעצר על עבירות של הסדר הציבורי.  מארק רוטה ציין כי חשוב לעשות הבחנה בין אנשים שהגיעו להפגין בשלום לבין אנשים שחיפשו צרות. “אבל אם לשפוט על פי הווידיאו בטלוויזיה, היו ביניהם חוליגנים מכורים לסמים”, שניצלו לרעה את המצב. עוד אמר רוטה, כי הוא מבין שאנשים רוצים שהכללים יהיו נינוחים עוד יותר, אך אמר ״אם לא נשמור על הכללים, הנגיף עוד מעט יחזור״.

     

  • פולי

    פולי הגיע בשעה אחת אחרי הצהריים וכעבור שעתיים נעלם. זה היה היום האחרון של השנה האזרחית ובחוץ רעמו הזיקוקים. חגיגות השנה החדשה בהולנד מתחילות עוד בצהרי השלושים ואחד בדצמבר ומתחזקות ככל שנוקפות השעות. לקראת הערב מצטמצמים המרווחים בין הזיקוקים – כמו מרווחי המנוחה שבין הצירים, עד שהשמיים והאוויר והכל נשמעים כמו מטווח לילה במחנה טירונים. 

    התחזית ללילה ההוא דיברה על שתי מעלות מתחת לאפס. אם פולי לא יימצא בשעות הקרובות – קרובות מאוד – לפני רדת החשכה, הוא יקפא למוות. ומה שיותר גרוע, זה שפולי לא היה שלנו. הוא היה הכלב ששמרנו עליו כשאמא ואבא שלו נסעו. מה נגיד להם כשיחזרו? מה נגיד לילדים שלהם? בדיוק החלפנו משפחה אחרת במשמרת השמירה עליו, פחות משעתיים עברו מאז שחצה את מפתן הדלת – והנה הוא ברח. קווצת שיערות חומה התבדרה ברוח, תלויה על זיזי קורת העץ התחתונה – המשוחררת מעט – בגדר. קורה שיצרה את הפרצה שקרצה לו, כאילו הבטיחה מילוט מהרעש הבלתי נסבל שהלך והתחזק מרגע לרגע. השעות שהן הסיוט הגדול של כל כלבי הולנד ביום האחרון של השנה. היום והלילה בהם רועמים השמיים בקולות פיצוץ משל מדובר על זירת קרב במזרח התיכון. השעות בהן כל יציאה מהבית מעוררת בבוגרי הצבא הישראלי טראומות רדומות משדות מלחמה אחרים ומזכירה לישראלים שחיים כאן את מציאות החיים בעוטף עזה, שממנה הם כל כך ביקשו לברוח. טרם החגיגה מצטיידים ההולנדים בקילוגרמים של חומרי נפץ אמיתיים ומאולתרים ומפוצצים אותם בכל פינת רחוב. זהו היום היחיד בשנה שבו החבר׳ה מרשים לעצמם להשתחרר ועד הסוף, לפוצץ ולהשתולל וכמעט לאבד שליטה. רק יום אחד בשנה. ואנשים נפצעים ביום הזה, מאבדים איברים ונפגעים ולפעמים נפגעים קשה ובכל זאת, שנה אחרי שנה, הולנד חוגגת. כי בשאר הזמן, שקט ודממה פה למות.

    שריקה ופיצוץ, שריקה ופיצוץ, פיצוץ פיצוץ פיצוץ, מאחורה ומקדימה, מאחורי הגדר ומאחורי הקיר ומאחורי הבית ומעל הראש, בכל מקום, בוערים השמיים, מסביב נוחתים שרידי הפצצות המאולתרות, אין לדעת מאיפה זה יבוא הפעם, כמה רעש, קר כל כך ופולי ברח.

    עם הישמע הפיצוץ הנוסף הוא יצא אל החצר ורץ מיד אל הפרצה בגדר. היא לא הייתה רחבה אבל זה הספיק לו. קווצת השיערות על הקורה המשוחררת סיפרה שהוא היה צריך להשתחל וקצת להידחס כדי לצאת, אבל הנה, בזמן ארוחת הצהריים כשתשומת הלב של דיירי הבית הוסטה מעט, הוא רץ ונמלט. ובחוץ, מחוץ לגדר ומחוץ לבית שהוא לא זכר מהפעם הקודמת שבה היה שם, מחוץ לבית הכל היה הרבה יותר גרוע. שם כבר לא היה איפה להסתתר והזיקוקים היו בכל מקום. הם החרישו את שמיעתו והפחידו אותו עוד. הוא החל לרוץ ורץ בלי לדעת לאן, פנה ימינה ושמאלה ושוב ימינה ושוב שמאלה בניסיון לברוח, להשתיק, להפסיק את הרעש, אבל הרעש לא נפסק ופולי רץ ועכשיו רק ישר, כל הזמן ישר, הרחק.

    ׳תבוא מהר הביתה,׳ התקשרתי מיד ליובל, כאילו היה מדובר בתינוק קודח מחום. ׳פולי ברח.׳ יובל הגיע ומיד פתחנו במבצע חיפושים. התחיל להחשיך והיה קר והזיקוקים התחזקו. מרגע לרגע הרגשנו איך עננה של משהו רע וכבד עולה ומתמקמת מעל לראשנו, כמו שינה שמתעוררים ממנה למציאות נוראית. מה נגיד להורים של פולי? איך איבדנו להם את הכלב ככה?  

    ובתוך הבית פנימה הילדים החלו במבצע כתיבת מודעות השבת אבדה, בהולנדית. סגולה נוספת שנקטנו בה הייתה אמירת הפסוקים ׳אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם׳. יש להרחיב במעלותיה של סגולה זו, שהוכחה כיעילה מאוד במקרים של השבת אבדה. קופצים, מוחאים כפיים ושרים במנגינה מסוימת, ובמקביל יש מישהו שמחפש היטב את מה שאבד. ובגלל שכל השאר שרים חזק, ההוא שמחפש מחפש ממש חזק, וככה בסוף מוצאים את מה שחיפשנו, ולכן הסגולה עובדת. כלומר, היא תמיד עבדה עד עכשיו כשהיה מדובר על אבדות קטנות, בעיקר בתוך הבית. וגם על דרכונים היא עבדה פעם, גם על ארנקים, על כסף מזומן, על טושים חדשים. על כלב היא לא עבדה כי כלב, אף פעם לא איבדנו. עד הפעם הזאת.

    בתורות הלכנו בסיבובים מסביב לבית, עם פנס כי כבר התחיל להחשיך. פעם אני ופעם יובל, פעם ברגל ופעם על אופניים, פעם לכיוון הזה ופעם לכיוון ההוא, אבל פולי כבר היה רחוק. התקשרנו לחברים ולשכנים ושלחנו כמה משלחות חיפוש, אפילו לבית של ההורים של פולי נסענו, אומרים שלפעמים כלבים אבודים יודעים להגיע לבית שלהם, אולי הוא יושב שם מתחת לדלת ומחכה? אבל פולי לא ישב ולא חיכה, הוא היה מפוחד ומבוהל מאוד, ובשלב הזה כבר היה מאוד רחוק מהבית שלנו ומהבית שלו. הוא חצה כבישים ומדשאות, רץ על מדרכות וקרוב לבתים, עבר מגרשי משחקים קטנים וגדולים, עצר תחת שיח להחליף נשימת כלב, נצמד אל האדמה כשהפיצוצים התחזקו ושוב רץ ורץ ורץ. רגע לפני שקפץ אל כביש ראשי סואן בדרך לעיירה אלסמיר, תפסו בו שתי ידיים חזקות וערסלו אותו כמו תינוק. בפעם השנייה היום הוא הוכנס למכונית עם ריח לא מוכר, הדלתות נסגרו והמכונית נסעה. הפיצוצים בחוץ נשמעו עכשיו מעט יותר מעומעם. לאן לוקחים אותו?

    בבית התרבו המודעות הכתובות והתגברו קולות השירה של רבי בנימין. אפילו תפילה מקורית נכתבה שם, מלב של ילדה עצובה ורגישה במיוחד.

    ׳הלך עליו,׳ אמר יובל שבדיוק חזר מעוד סיבוב של חיפושים, ׳בלילה הטמפרטורות יירדו מתחת לאפס, הוא לא ישרוד את זה.׳ הילדים התחילו לבכות. עברו רק שעתיים וחצי שהרגישו – איך אומרים בצדק, כמו נצח.

    פולי הוצא מהרכב וקול לא מוכר דיבר אליו בשפה שהוא לא הכיר. נימת הדיבור של האיש הייתה ידידותית ופולי התרצה. הוא עבר דרך דלתות זכוכית שנפתחו מעצמן והוכנס אל כלוב גדול. היה נדמה לו שהוא שמע קולות נביחה עמומים במרחק. בכלוב היה מזרון ושתי קערות עם מים ואוכל. עייף ורצוץ, וגם צמא ורעב, פולי אכל ושתה ונרדם. מספיק להיום. סוף סוף אין פה פיצוצים.

    כעבור כחצי שעה נשמע צלצול טלפון.  ׳שלום, אהה…׳ פתח קול מהוסס באנגלית – זו הייתי אני כמובן, ׳אולי תוכלו לעזור, אנחנו… אה.. איבדנו כלב, אולי הוא אצלכם?׳

    ׳איך הוא נראה?׳ ענה לי קול נעים אך חשדן בצד השני. גם כן אלה, לא שומרים על הכלבים שלהם בלילה הכי מסוכן בשנה, זה כבר הכלב השלישי שמגיע אליהם הערב. ׳הוא חום ולבן, זה רועה אוסטרלי, יש לו נמשים על האף… יש לכם כזה?׳ לא היה שום סיכוי אבל היינו חייבים לעשות הכל. זה היה כבר המקלט השלישי לחיות אבודות שהתקשרנו אליו.

    ׳כן, מצאנו אותו.׳
    ׳מצאתם אותו? באמת?׳ מה הסיכוי? מה הסיכוי שהם באמת מצאו אותו? זה היה נראה יותר מדי טוב.
    ׳אז אנחנו באים,׳ קראתי וכמעט שניתקתי את השיחה, ממהרת. ׳לא לא, את לא יכולה לבוא עכשיו,׳ דיבר אליי קול נשי רגוע, ׳אנחנו כבר סגורים וזה ערב השנה החדשה. את יכולה לבוא מחר מאחת עד ארבע. בסדר?׳
    ׳בסדר, תודה!׳ אמרתי תוך כדי לבישת המעיל וניתקתי את השיחה. ׳אני הולכת להביא את פולי, תישארו כאן בהאזנה אם פתאום הוא יתקשר,׳ תדרכתי את בני ביתי ויצאתי מהבית כרוח הסערה שבחוץ. אמרו לבוא מחר באחת, אבל זה לא הכלב שלנו והוא גם ככה לחוץ, אני לא יכולה להשאיר אותו שם בלילה.

    אחרי רבע שעה של נסיעה תחת אש בשדות פרברים דפקתי בדלת של המקלט לחיות אבודות. ׳אני חושבת שאמרתי לך לבוא מחר באחת, נכון?׳ ננזפתי מיד כשדלת הזכוכית נפתחה לכדי סדק צר. ׳כן, אבל, אני אסביר, אם תתני לי להיכנס.׳ אמרתי וכמעט שנדחפתי פנימה. ׳תראי, אני מבינה שאמרתם לבוא מחר, אבל זה לא הכלב שלנו ואנחנו רק שומרים עליו והבעלים שלו סומכים עלינו ואנחנו לא יכולים לאבד אותו והוא לחוץ מהזיקוקים ואנחנו חייבים לקחת אותו הביתה. עכשיו. אפשר בבקשה לפחות לראות אותו?׳

    ׳לא.׳ אמרה האישה. פשוט, לא. ׳למה לא?׳ שאלתי, ׳הוא פה, נכון?׳
    ׳כן, הוא פה, אבל את לא יכולה לראות אותו.׳
    ׳למה לא?׳
    ׳כי זה לא פייר כלפי הכלבים האחרים.׳
    ׳מה?׳ שאלתי, ׳מה לא פייר כלפי הכלבים האחרים? מה זה, גן ילדים?׳
    ׳זה לא פייר לכלבים האחרים שאת תבואי לראות את הכלב שלך ואחרים לא יכולים לראות את הכלבים שלהם. אז זה לא פייר.׳
    ׳אבל אין פה אף אחד עכשיו, מה לא פייר?׳
    ׳אני מצטערת.׳ אמרה האישה מהמקלט. ׳את לא יכולה לראות אותו ואת יכולה לקחת אותו רק מחר בשעה אחת. ועכשיו, תסלחי לי בבקשה, יש לי כאן הרבה עבודה לקראת הלילה.׳ עכשיו היא כבר לא הייתה נחמדה.
    ׳אני יכולה לפחות לראות תמונה שלו?׳ בקשתי, ׳ואולי זה בכלל לא הכלב שלנו?׳
    ׳בטח, בשמחה,׳ אמרה פתאום האסיסטנטית שישבה מול צג המחשב. כעבור שתי דקות היא חזרה והראתה לי על מסך הטלפון שלה את פולי. יושב על המזרון, סך הכל נראה בריא ושלם, אולי טיפה מלוכלך. האם כדאי לי לבקש ממנה להראות לו תמונה שלי או שגם זה לא פייר כלפי הכלבים האחרים?

    ניסיתי לחשוב מה כדאי לי לעשות עכשיו בלי לעורר מהומה ובלי להגביר את הרושם השלילי שיצרתי. רציתי למשוך זמן ולדבר אל הלב שלה. ׳תראי,׳ פתחתי לאט בלי לדעת איך להמשיך, ׳את חייבת להבין אותי. דמייני שהיית בסיטואציה הזו במקומי. זה לא הכלב שלי. אנחנו רק שומרים עליו,׳ כאן התחלתי לבכות על באמת, ׳אנחנו אחראים עליו בפני המשפחה שלו. יש להם ילדים קטנים והם קשורים אליו נורא. הם סומכים עלינו. נכון שעכשיו הוא פה והוא שלם ובריא, אבל הוא צריך להיות אצלנו בבית. כי היום בערב הם אמורים להתקשר אלינו – זו השיחה הקבועה שלנו פעם בשלושה ימים, ואני לא אוכל להגיד להם שהכלב לא איתנו. זה ישבור אותם מדאגה. את היית רוצה להיות במקומי?׳

    הדמעות שלי היו אמיתיות לחלוטין, התקשיתי לנשום. דמיינתי את עצמי מתחננת לקצינים גרמנים שישחררו ממעצר את היקרים לי וזה רק הגביר את הדמעות. נכון שהסיטואציה לא הייתה זהה אחד לאחד ואפילו – אם לדייק, הייתה אחרת לגמרי, אבל רק בשביל הנקודה הספציפית הזאת של תחינה לשחרור בפני בעלי סמכות, הונעתי על ידי הטראומה הגנטית שלנו וזה כנראה עזר לי לבכות. אני לא יוצאת מכאן בלי פולי. 

    היה נדמה שמריקה – הגברת המבוגרת – מתרככת, הבכי שלי כנראה נגע לליבה. אבל היא עדיין התקשתה לפעול בניגוד לנהלים. היא החליפה כמה מילים עם האסיסטנטית הצעירה. לדעתי הן היו בנות משפחה.

    ׳איזו הוכחה יש לך שהוא באמת הכלב שלכם?׳ מריקה שאלה בחשדנות,  ׳את יודעת כמה אנשים גונבים כלבים ואחר כך זורקים אותם בחוץ ובסוף הם מגיעים אלינו?׳
    ׳אמרתי לך,׳ ייבבתי נואשות, ׳הוא לא הכלב שלנו, אנחנו רק שומרים עליו, הוא כלב של החברים שלנו.׳
    ׳אבל איך אני יכולה להאמין לך? ואם זו לא האמת?׳
    ׳את חושבת שבאמת הייתי באה לכאן עם רצועה ריקה בערב השנה החדשה (היא לא צריכה לדעת שאנחנו לא חוגגים את זה) ובוכה לך ככה, אם זאת לא הייתה האמת? את באמת חושבת ככה?׳מריקה והאחיינית – כך החלטתי – שוב החליפו מבטים. אני קינחתי את האף.

    ואז נזכרתי, שבטלפון שלי יש תמונות! יש הוכחות!  

    ׳בואו תראו,׳ אמרתי לשתיהן, ׳הנה תמונות של הילדים שלנו עם פולי׳, הראיתי להן תמונות מהפעמים הקודמות שפולי התארח אצלנו, ממש אותו פולי שיושב שם עכשיו בתוך הכלוב, זה עם הנמשים. 

    הגדלתי לעשות והגדלתי עבורן גם תמונות של הילדים בלי פולי, גם תמונות של עוגות יום הולדת מעוצבות ואפילו מיקסר שחשבנו לקנות, ככה כדי לדבר אל הלב. ׳תראו איזה חמודים,׳ המשכתי בלי בושה, ׳הנה הבן הקטן שלי בבריכה בחצר, הנה הוא מחופש לג׳ירפה – יש לנו חג אצל היהודים, שכולם מתחפשים, קוראים לזה פורים. היית פעם בישראל? אני מירושלים, איזו עיר מיוחדת… אני כל כך מתגעגעת…׳  גם זה עבד. מריקה הייתה כמעט מוכנה לאפשר לי לקחת את פולי ובלבד שאפסיק לחפור כבר ואעוף מכאן.

    ׳תראי, אני באמת מבינה אותך. בואי נמצא פתרון לבעיה הזו ביחד.׳
    ׳איזו בעיה, אין כאן שום בעיה, תני לי  לקחת את הכלב ואני הולכת מכאן!׳ רציתי להתפרץ אבל משלתי ברוחי. ׳בואי נמצא,׳ אמרתי ברוגע, ׳ביחד.׳
    ׳כדי לשחרר את פולי אני צריכה לקבל ממך את מספר הצ׳יפ האלקטרוני שלו ואת ההסכמה של הבעלים המקוריים שלו לכך שאת תקחי אותו מכאן. אני מאמינה למה שאת מספרת, אבל יש נהלים ואני לא יכולה לחרוג מהם. את מבינה?׳

    בוודאי שאני מבינה, אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות עכשיו זה להפריע להורים של פולי בחופשה הקייצית שלהם במרחק של מאות אלפי קילומטרים מכאן ובהפרשי שעות איומים, חשבתי לעצמי. אנחנו ננסה להסתדר בלי זה ואני אספר להם הכל אחר כך. מבטיחה. מה עושים?

    ׳אנחנו חייבים את מספר הצ׳יפ ואת ההסכמה שלהם. בלי זה לא נוכל לשחרר אותו.׳ אמרה מריקה והתחילה להראות סימנים של כעס הולנדי מנומס. אחד הסימנים שהיא הראתה זה גבות מחוברות מאוד. הזמן שלי הלך ואזל.  

    למען הקיצור נספר שלבסוף, בעזרת חברים ובמעט תחבולות השגנו גם את מספר הצ׳יפ וגם הסכמה לשחרור. פולי יצא מהכלוב מרוצה וטוב לבב ובראותו אותי קפץ ושמח וכשכש בזנבו באושר. זו הייתה הוכחה נוספת לכך שלא הייתי קרואלה דה וויל אלא רק אל הכלב המסוים הזה התפללתי ואותו באתי לקחת הביתה, אפילו שזה לא היה פייר לכלבים אחרים. אני באמת מצטערת.

    למחרת סגרנו את הפרצה בגדר ואחרי שכולם נרגעו סיפרנו את הסיפור להורים של פולי. הם שמחו שהכל נגמר בשלום. פולי מצידו שכח את קורות השעות ההן די מהר ושארית ליל הזיקוקים עברה עליו בהתכרבלות מרשרשת מתחת למיטה שלנו.

    כמה פעמים התקשרתי אל המקלט לחיות אבודות ובקשתי לברר את זהותו של האיש שמצא את פולי והביא אותו לשם, כדי להודות לו. שמו לא נמסר לי מטעמי פרטיות הולנדית. חבל, הייתי מביאה לו בונזוניירה.

    אם יש דבר אחד שלמדתי מהסיפור הזה – חוץ מהוכחה נוספת לכך שלפעמים אין ברירה וחייבים לבכות חזק –  זה שהסגולה של רבי בנימין למציאת אבדה עובדת, עובדה.   

     

     

     

     

     

     

  • מה הקשר בין טווסים, קורונה ו-BLM

    בשנת 2017 הלך לעולמו הפרופסור אמוץ זהבי, ממקימי החברה להגנת הטבע, זואולוג שחקר התנהגות בעלי חיים ובפרט זנבנים, ציפורים חברתיות החיות בדרום ארץ ישראל. רעיון מרכזי שזהבי פיתח ופרסם נקרא “עקרון ההכבדה” (The handicap principle). השאלה מאחורי עקרון ההכבדה פשוטה: מדוע במהלך האבולוציה של בעלי חיים מסוימים השתמרו תכונות שעל פניו נראות כפוגעות בסיכויי ההישרדות של אותו בעל חיים? הדוגמה המפורסמת ביותר היא ככל הנראה זנבו של הטווס הזכר. הרי ברור שהאנרגיה הכרוכה בבניין ותחזוקה של מבנה מרשים שכזה היא עצומה. בנוסף, הזנב העצום מכביד על הזכר המסכן ומקשה עליו לברוח מטורפים. ההנחה היא שחייב להיות יתרון כלשהו לזנב העצום. ואכן יש – יתרון זה הוא אמינות המסר שמשדר הטווס. זכר החסר את התכונות המתאימות שיאפשרו לו לשאת את הזנב פשוט לא ישרוד. המסר לנקבות הטווס הוא שמדובר בפרט חזק, בעל משאבים וגנים משובחים שכל טווסה תרצה כבן זוג. לטורף הפוטנציאלי המסר הוא “עזוב, אם אני סוחב את הדבר הזה מאחוריי כנראה שאני מספיק חזק כדי לברוח ממך. לך חפש מישהו אחר”. הזנב חשוב כי רק מסר שיהיה אמין מספיק יוכל “לשכנע” את הנקבות/הטורפים. זהבי מציין גם מקבילות מעולם בני האדם, ואני ממליץ בחום על ספרו “טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה: חברה ותקשורת בעולם החי”. לענייננו, השורה התחתונה היא חשיבות אמינות המסר.

    עקרון ההכבדה בבני אדם – גם זכרים אנושיים מחפשים אמצעי תקשורת שמעידים על הכושר שלהם, אך הודות (?) לחברות האשראי (ולתוספים לשרירנים) אמינות האות נפגעה.

    >>> קורונה בהולנד: עדכון יומי
    >>> לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

    >>> לכל המאמרים של גיא שפק

    מידע “מעוצב מחדש”

    קפיצה בזמן ובמרחב לסוף שנת 2019, ולמעשה תחילת 2020. עת קורונה. וירוס חדש ממשפחה לא חדשה של וירוסים מתפשט ברחבי העולם וגורם לתחלואה רבה ובהלה רבה עוד יותר. מדענים מכל העולם נרתמים למחקר שמטרותיו הבנה, שליטה וטיפול במחלה. בהתאם לסטנדרט המקובל, תוצאות מחקר מדעי מתפרסמות רק לאחר שאלו נבחנו על ידי חוקרים שאינם מקורבים לאלו שביצעו את המחקר. למרות שאמצעי בקרה זה אינו מושלם, המידע המפורסם בעיתונות המדעית עובר איזשהו תהליך של בחינה וביקורת. אולם הודות לאופן פרסום המידע בימינו, לא רק חוקרים יכולים להפיץ מידע, ובשונה מעולם החי, הדרך שבה המידע מתוקשר שונה מהותית. להבדיל מהטווס שהוכיח את אמינות המסר מעצם קיומו של הזנב שאותו הוא סוחב, או מהחוקר שמחקרו נבדק בקפידה, ברשת האינטרנט יכול כל אדם לפרסם את כל העולה על רוחו ללא שום נטל הוכחה. הדוגמאות שכולנו מכירים הם הפוליטיקאים שמשקרים ללא הבחנה ומנצלים את קלות העברת המידע לצורכיהם (מי אמר מניפולציה). אבל לא רק פוליטיקאים קפצו על המציאה. בעלי אג’נדות שונות מיהרו לרכוב על ההזדמנות שהביאה המגפה החדשה לצורך קידום אותן אג’נדות. ואם צריך לכופף את האמת קצת, אז לא נורא. התוצאה היא שבמקביל למאמץ המדעי המסיבי מתחילות לצוץ תיאוריות שונות המנסות להסביר את הרקע ואופי הוירוס והמחלה. סרטים כמו PLANDEMIC משתמשים במגפה כדי לקדם אינטרסים אישיים וחברתיים (כמו תנועת ההתנגדות לחיסונים), למרות שגם ללא מאמץ רב מדי נמצא שהמידע בסרט “עוצב מחדש” במקרה הטוב. אבל עבור מרבית הצופים, ההפקה המרשימה, המוזיקה הדרמטית והטון ההחלטי מספיקים כדי להניח שהממסד הרפואי/מדעי מושחת. 

    מקורות המידע על COVID-19 נעו בין עיתונות מדעית לצהובונים שקשרו בין הוירוס לאנטנות G5.

    דין אינסטלטור כדין פרופסור

    נראה שהמציאות כיום היא שאם נרצה לשפץ את צנרת הבית שלנו, נבקש את חוות דעתו של שרברב, ואם נרצה חוות דעת משפטית נסמוך על עורך הדין יותר מאשר על השרברב, אבל באולפן החדשות הוירטואלי דעתם של כולם נחשבת אחידה, בין אם אתה מדען, שהקדיש עשורים מחייו למחקר, או פוליטיקאי, שקיבל תקציר על המחלה מעוזר פרלמנטרי שקרא כתבה ב-YNET. אמינות המסר אבדה. התקשורת האנושית המודרנית מתבססת על אמצעים זולים מאוד שמאפשרים לכל אדם להעביר כל מידע שירצה בלחיצת כפתור. לצד היתרונות הרבים חלה זילות משמעותית של אמינות המידע. במקום נטל ההוכחה ישנה פלטפורמה לבניית אתרים. במקום טיעונים עובדתיים – טונים דרמטיים.

    בלי ג’יימס בונד

    וכאילו שנת 2020 לא הביאה איתה די הפתעות, ב-25 במאי נרצח ג’ורג’ פלויד על ידי שוטר משטרת מיניאפוליס שלחץ את ברכו לגרונו של ג’ורג’ עד למותו. המקרה עלה במהרה לכותרות, מצית גל מחאה בארה”ב ומחוצה לה. העובדה שג’ורג’ ממוצא אפרו-אמריקאי והשוטר שרצח אותו לבן, מעוררת נושא כאוב ביותר בחברה האמריקאית: הגזענות והאלימות המשטרתיות. על פי נתונים באתר עצמאי שנקרא MAPPING POLICE VIOLENCE, בין השנים 2013 ל-2019 נהרגו למעלה מ-1,000 בני אדם בארה”ב בידי שוטרים, שליש מהם אפרו-אמריקאים. 17% מהם לא היו חמושים בעת התקרית, אחוז גבוה משמעותית מכל שאר פלחי האוכלוסייה (ממוצע של 13%). המחאה שהחלה בהפגנות אך הפכה במקומות מסוימים למסע הרס וביזה, נשענה על תנועות מחאה כשהבולטת בהן היא Black Lives Matter. אך למרות המחאה המוצדקת (וההכרחית) והעובדה שכולנו נסכים שהגזענות והאלימות המשטרתיות, ביחד ולחוד, חייבות להיעלם, חשוב להבין איך המחאה יכולה להיות מנוצלת לצרכים אחרים לגמרי. דוחות מודיעין ממספר חברות שונות העלו שבשנת 2016, במהלך קמפיין הבחירות בארה”ב, השקיעה רוסיה מאמצים גדולים כדי להטות את דעת הקהל האמריקאית. בניגוד לסרטי ג’יימס בונד, רוסיה לא הייתה צריכה ולו אדם אחד שיימצא פיזית בארה”ב. באמצעות חשבונות מזויפים בפייסבוק, טוויטר ועוד אתרי מדיה חברתית, יצרה חברה רוסית בשם Internet Research Agency שבבעלות יבגני פריגוזין המקורב לפוטין תנועות מחאה בארה”ב במטרה ליצור חוסר יציבות במדינה. דגש הושם על הקהילה האפרו-אמריקאית, על ידי הקמת ערוצי יוטיוב, פרופילים חברתיים מזויפים ואתרי אינטרנט עם שמות (ראו כאן, וכאן), כמו blackmattersus.com, blacktivist.info, blacktolive.org ,blacksoul.us). ה”מפעילים הרוסים” לא רק שילהבו את הרוחות, אלא אפילו ארגנו הפגנות על אדמת ארצות הברית! למרות שמחברי הדו”ח מציינים שהגזענות בארה”ב הייתה קיימת הרבה לפני המעורבות הרוסית, הרוסים ניצלו את המצב כדי לקדם את מטרותיהם. גם כאן, חוסר היכולת שלנו כצרכנים של מדיה חברתית לבחון את אמינות המידע הופכת אותנו לפגיעים ביותר. 

    הקשר בין פוטין לטראמפ יישאר מקור לספקולציות עוד שנים ארוכות

    להפעיל שיקול דעת

    לשמחתנו, אנחנו מצויים בשלב בהתפתחות האנושית שבו כמות הידע הקיים גדולה מאי פעם, גדולה בהרבה מיכולתו של הפרט הבודד לחקור ולהבין. אנחנו נאלצים לעמוד על כתפי ענקים ולסמוך על מידע קיים לצורך המשך חקירה וחשיפת מידע חדש. אבל כשמדובר במידע (בעיקר דיגיטלי) קל מאוד לשקר. וברור שכולנו יודעים שקל לשקר, ובוודאי באופן וירטואלי, אבל חשוב שנפנים עד כמה עמוקה ההשפעה של מידע כוזב על חיינו. הטכנולוגיות שמאפשרות את הקדמה המדהימה שאותה אנו חווים גם חושפות אותנו לסכנות. בחינה מדוקדקת של כל פריט מידע שאנחנו צורכים יכולה להיות משימה קשה ביותר, כנראה אפילו בלתי אפשרית, אבל אסור שהמסקנה תהיה הרמת ידיים. המעט שאנו יכולים לעשות הוא להפעיל שיקול דעת. אם לחזור לווירוס הקורונה, המדען לא תמיד צודק, אבל בוויכוח על וירוסים אני מהמר עליו ולא על הפוליטיקאי,  באותה מידה שלצורך תיקון הצנרת לא אפנה לעורך דין, אפילו אם זה שיפץ את ביתו לאחרונה. למען החברה היום והדורות הבאים, אנחנו חייבים למצוא דרך לשמר את אמינות המידע ולהימנע ממציאות של פוסט-אמת. מציאות כזו לא תהיה ארוכה מאוד. 

    מה המוח שלך יעשה אחרי שתמות?

  • “איים של שפיות”: 5 נקודות למחשבה לקראת חופשת הקיץ

    אתמול היה יום מעונן. הבוקר, סוף סוף, פתחתי וילון לשמיים בהירים. ריח רטוב של גשם וים מלווים אותי כשאני יורדת במדרגות אל החוף. מתיישבת על כיסא מתכת עם כרית רחבה, מנגבת גרגירי חול מהלפטופ, ולרגע מוצאת את עצמי מהופנטת מריקוד בועות ה’אפרול שפריץ’ בין קוביות הקרח. אני שמה לב איך קולות הגלים מצליחים לשטוף עמם את כל הלחץ שהצטבר בשלושת החודשים האחרונים. את תחושת הסטרס שליוותה את הסגר בבית, את הדאגה לבריאות המשפחה, את רגעי התסכול והכאב אל מול המבט של הילדה, שמתגעגעת לחברים, לגן ובעיקר לסבא וסבתא שלה. עוצמת עיניים ונותנת לזיכרונות להישטף בין הגלים…

    אוקיי. אפשר לחזור למציאות עכשיו. למשרדון הקטן בקומה השנייה בביתי, שהפך בחודשים האחרונים למן חצי חדר עבודה וחצי קליניקה אונליין. הריח היחיד שמורגש פה זה ריח הקפה של הבוקר. ואני חושבת כמה היינו צריכים את החופש הזה, בדיוק ככה, בדיוק עכשיו. בכל זאת, מאי-יוני זה הזמן שבו אנחנו בדרך כלל מזמינים טיסות, מפנטזים על יעדים אקזוטיים, ולהורים שביננו – מבררים באדיקות שהקייטנות לילדים עדיין מתקיימות. 

    >>> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, יום אחרי יום
    >>> לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

    >>>גבולות לא מה שחשבת – כך מנסחים מחדש הורות מעצימה

    ומה עכשיו? מה עושים עם כל זה? הרי יצאנו מהסגר כדי לנשום אוויר, אולם האוויר הוא לא בדיוק מה שציפינו. אוויר של מהומות בארה”ב, של הפגנות ברחבי העולם, של ביטולי חופשות, של הנחיות שמשתנות חדשות לבקרים, פחד מפני התפרצות חדשה, וחרדה מפני חודשים על גבי חודשים של חוסר ודאות. אז אין ספק, עוד לא התאוששנו לגמרי. 

    ובכל זאת, אני אופטימית. ולשם כך אני רוצה להתמקד בחופשת הקיץ. איך בכל זאת אפשר להיערך לחודשים הבאים כאשר המציאות משתנה ללא הרף? איך אפשר להתמודד עם מה שקורה ובכל זאת להצליח לשמר “איים של שפיות” בתוך פרק הזמן הזה שנקרא “חופשה”? דווקא עכשיו. ודווקא עבורנו, כהורים. 

    נתחיל מהצרכים שלנו

    אז כדי לענות על שאלות אלו, בואו נדבר על המונח “צרכים”. כן, הצרכים שלנו כבני אדם, לא רק הפיזיים, אלא גם הנפשיים. ומבלי להיכנס לשלל תיאוריות בנושא, אזכיר רק תיאוריה אחת של הפסיכולוג ג’פרי יאנג משנות ה-90, המבוססת על ההנחה שבני אדם נולדים עם חמישה “צרכים” בסיסיים ואוניברסליים: 

    זכויות יוצרים: David Bernstein 2020
    1. התקשרות בטוחה.
    2. אוטונומיה.
    3. חופש לבטא רגשות וצרכים. 
    4. ספונטניות ומשחק. 
    5. גבולות. 

    על קצה קיצו של המזלג, ההנחה הבסיסית היא שההתפתחות שלנו, לצד הבריאות הנפשית שלנו, קשורות בין השאר גם לאופן בו צרכים אלו סופקו על ידי הסביבה כשהיינו ילדים. עד כאן תיאוריה. 

    ובחזרה לחופשת הקיץ. הרי אנחנו יודעים שילדים צריכים שגרה, ופעילות, וחברים, וגבולות, אבל רגע! הפעם אני רוצה להפנות את הזרקור אלינו – ההורים. מהם הצרכים העיקריים שלנו כעת? ואיך אפשר לדאוג לסיפוקם גם במציאות בלתי ודאית בה כללי המשחק השתנו?

    המקום הוא אמצעי

    נתחיל דווקא בצורך בספונטניות ומשחק. ברגעי היומיום בהם אנחנו מצליחים לספק צורך זה, המחשבה על “מה אני חייב לעשות” מתנדפת לה, ובמקומה מתפנה מרחב בו אפשר לרגע לנשום, לצחוק, להירגע, ולהשתחרר מעכבות ומלחצים. שם דרך אגב, טמונה גם היצירתיות שלנו. חופשת הקיץ היא בדיוק הזמן בו צורך זה מקבל מקום יותר רחב יותר, וארוך יותר. פרק זמן בו אנחנו יכולים להרגיש ש”המצברים שלנו התמלאו”. חלק מאיתנו יחפשו את השקט הנפשי והשחרור דרך יציאה לטבע, חלקנו יחפשו ערים שוקקות חיים וברים הומי אדם, אחרים יטפסו על הר מושלג בקצה העולם. אז מה עושים כעת, כשלא ברור אם ובכלל נוכל לנסוע? קודם כל, הכירו בצורך. הוא לגיטימי, במיוחד כעת. ונסו לחשוב על מה הם המאפיינים של הסביבה שבה בדרך כלל אתם מרגישים שאתם יכולים להירגע ולהתפרק. האם אתם צריכים להיות לבד? עם אחרים? האם אפשר לעשות זאת גם עם הילדים? האם אפשר למלא את המצברים ב”מנות קטנות” יותר? למשל, לאפשר לעצמנו להתפרק ולצחוק, או ‘לשבור שגרה’, גם כשאנחנו סגורים בבית עם כולם. בסופו של דבר, חשוב לזכור – היכולת שלנו לספק את הצורך בספונטניות ומשחק לא תלויה רק בסביבה חיצונית. מדובר ביכולת הפנימית שלנו להסיר לרגע את הלחצים והציפיות הנוקשות שלנו מעצמנו ולתת דרור לרגשות של חיות, משחקיות וחוויה של חופש. המקום הוא רק האמצעי.   

    זכויות יוצרים: David Bernstein 2020

    לתדלק את האוטונומיה

    ומה לגבי אוטונומיה והיכולת לבטא רצונות וצרכים? אוטונומיה מתייחסת לחוויה שכוללת בתוכה תחושה של ‘זהות’, של עצמאות, וגם של מסוגלות עצמית. היינו, מי אני? מהם הצרכים שלי? הרצונות שלי? המטרות שלי? עד כמה אני יכול להשיג אותם? אין ספק שמשימת ההורות (ובעיקר בהתחלה) דורשת הקרבה זמנית של צרכי האוטונומיה שלנו, בה המיקוד הוא לא במה שאני רוצה, אלא במה שהילד צריך. אבל בהמשך, אנחנו זקוקים ליותר תחושה של איזון: איזון בין היכולת להיות לבד לבין היכולת להיות ביחד; איזון בין הזהות שלי כ”אמא” לבין הזהות שלי כ”אישה” (כנ”ל לגבי גברים); איזון בין היכולת לעשות מה שאנחנו רוצים לבין היכולת לשים את רצונותינו בצד לטובת הקשר עם האדם האחר. 

    אבל אז הגיע הסגר, ובמהלך שלושה חודשים בהם היינו כולנו בבית יחד ללא הפסקה ייתכן וצרכי האוטונומיה שלנו לא “תודלקו” באופן מלא. אז איך מתחילים להחזיר את שיווי המשקל במהלך הקיץ? קודם כל, אחזור ואדגיש: כשהצרכים על השולחן יותר קל לדאוג לסיפוקם. אפשרו לעצמכם למשל לקחת זמן נפרד לעצמכם, אם אתם צריכים זאת. זמן שהוא רק שלכם, בו אתם מאפשרים למישהו אחר לקחת מכם באופן זמני את שאר המטלות ואת הדאגות לצרכים המיידיים של אחרים. זה נשמע אמנם פשוט, אולם זו בהחלט משימה מורכבת. ולצד השגרה שבחופש, נסו לעודד אוטונומיה ועצמאות גם אצל ילדיכם, דבר שיאפשר גם לכם יותר מרחב (גם ילדים גדולים יכולים לסדר את הבית ולהכין ארוחת ערב). 

    ואם בתכנון חופשה עסקינן, אין ספק שחופשה אחת אף פעם לא תוכל לספק את הצרכים של כ-ו-ל-ם במאה אחוז כל הזמן. אבל גם זו השלמה בריאה עם המציאות. כי בסופו של דבר, אוטונומיה היא לא תלוית חופשה, בדיוק כפי ש’ספונטניות ומשחק’ הם לא בהכרח עניין של מקום. היציאה מהסגר היא רק האמצעי. 

    איפה עובר הגבול

    זכויות יוצרים: David Bernstein 2020

    צורך בגבולות ושליטה עצמית. כל עוד הקורונה עדיין כאן, גבולות ואיסורים ימשיכו לנחות עלינו כרעם ביום בהיר. אסור לצאת מהבית. אסור לחבק. אסור להתקרב לאנשים. אסור לחצות גבולות. אסור ואסור ואסור. רציתם לתכנן מראש את הקיץ כמו שאתם רגילים? לא! אז אמנם אנחנו יודעים כמה חשוב להציב גבולות לילדינו, אבל אולי כבר שכחנו כמה שלא פשוט להתמודד עם המילה “לא”. לפעמים היא מעוררת כעס, זעם, בלבול, עצב, או תחושה שמשהו שנורא רצינו אבד. לפעמים אנחנו נתמודד עם רגשות אלו דרך ניסיון למצוא ‘פשרות’, ולפעמים אנחנו נילחם בכל דרך ובכל זאת נעבור את הגבול. ופה נעוץ ההבדל: הרגשות שלנו סביב הגבולות ומה שהם מעוררים הם כולם רגשות לגיטימיים, אבל לכל אחד מאיתנו יש גבול פנימי אחר שיכווין את התנהגותו ואת ההתמודדות שלו. אז הסתגלות היא שם המשחק. אפשרו לעצמכם לקחת את הזמן להסתגלות, להיות מודעים למורכבות שמתעוררת ביחס לגבולות, עוד לפני שבכלל מחליטים מה עושים.   

    רשת ביטחון

    אחרון חביב, ואולי אחד הצרכים הבסיסים והחשובים שלנו שסופג מהלומה קשה ביותר בחודשים האחרונים – התחום שנקרא “צרכי ההתקשרות”, שאליו נכנסים גם צרכים של ביטחון, יציבות, אמפתיה, קבלה ועוד. חופשת הקיץ היא בדרך כלל הזמן בו צרכים אלו מקבלים מקום דומיננטי, שכן בחודשים אלה אנחנו משקיעים זמן ואנרגיה כדי לשמר את תחושת הקרבה לאחר, כדי “להרגיש ביחד” (עם המשפחה, בזוגיות, או עם חברים). אבל לצערנו הקורונה יצרה התנגשות בין הצורך שלנו בקרבה לבין הצורך שלנו גם בתחושת ביטחון (אפרופו מרחק חברתי). אז מה עושים כאשר החופשה היא בדיוק הזמן שבו אנחנו בדרך כלל – בתור ישראלים שחיים בחו”ל – נוסעים לארץ כדי לשמר את אותם קשרים ולהרגיש יחד? האם אנחנו לוקחים את הסיכון שבביטול, בידוד, נטל כלכלי, הידבקות\הדבקה של אחרים? ובכן, ההחלטה היא מאוד אישית. נקודת האיזון בין הצרכים משתנה בין משפחה למשפחה, במיוחד בתקופה זו. יש משפחות בהן הצורך בביטחון פיזי (או כלכלי) מקבל חשיבות גדולה יותר, ויש משפחות שעבורן הנסיעה לארץ היא יותר מהותית כעת, ועל כן יפעלו בכל דרך לממשה.

    זכויות יוצרים: David Bernstein 2020


    אבל מה אם אנחנו לא יודעים כעת איזו החלטה לקבל? ובכן, פה לרוב התשובה שלי היא כזו: מניסיוני, כשאנחנו מבולבלים ומרגישים שאנחנו “לא יודעים מה להחליט”, בדרך כלל יש בנו צד שכבר קיבל החלטה אבל לא תמיד פשוט לשים את ההחלטה על השולחן ולהתמודד עם ההשלכות שלה. לפעמים אנחנו מרגישים שאולי היה קל יותר אם מישהו אחר היה מחליט עבורנו וחוסך מאיתנו את ההתמודדות עם המחירים הנפשיים שבהחלטותינו. אז דווקא לקראת קיץ כשזה, שגם ככה רווי באי וודאות, אפשרו לעצמכם יותר להקשיב לאינטואיציות שלכם. עם קצת יותר חמלה גם עבור עצמכם (תמיד מומלץ!). ולסיכום הנושא של צרכי התקשרות: כאן המקום להזכיר את הייחודיות שלנו כישראלים, כחברה שלקחה את צרכי ההתקשרות גם צעד אחד קדימה, לרמת תרבותית. כוונתי היא לעצם החוויה שישראלים הם מאין ‘משפחה גדולה שכזו’: לא משנה לאן נלך, וכמה רחוק ניסע, בשלב כלשהו נחפש את תחושת ה’ביחד’. את אותה חוויה של ‘שבטיות’ ארכאית, המספקת גם תחושה של מעין “רשת ביטחון” (ובולטת במיוחד על רקע התרבות ההולנדית, ששמה יותר דגש על אוטונומיה). בכל זאת, איפה עוד נמצא מישהו שיקפיץ לנו טחינה בשמונה בערב? אז לצד הגעגועים ואי הוודאות; לצד הפחדים, הלחץ, הבדידות, ואי הידיעה, נסו למצוא נחמה בכך שאנחנו פה.אתם לא לבד.  

    ובנימה זו, חופשה מהנה לכולם!

     

    הקול המרפא של גליתה – טיפול התנסות מיוחד

  • איזה הוא החג האהוב עליכם?

    נכון חג השבועות היה לפני כשבועיים, אך ניחוחות החג עדיין נוכחים איתי, והקונדיטורית שבי לא יכולה להתעלם מהעוגות ומטוב המטעמים, אני מזמינה אתכם לצלול איתי יחד לאווירת החגים…שלוש ארבע ו…

    >>> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, יום אחרי יום
    >>> לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

    איזה הוא החג האהוב עליכם?

    כשאני חושבת על זה, על זכרונותי מהילדות בתקופות החגים, על אווירת החג אשר עטפה אותי בתור ילדה, חג הפסח בדרך כלל מגיע ראשון כחג המועדף עליי… למה? נו ברור, בגלל החופשה הארוכה מבית הספר ומכל מסגרות החינוך, ואז סוכות, החג הבא אחריו בתור. יש גם המעדיפים את חנוכה בגלל הסופגניות, ולמרות אהבתי למתוק, סופגניות מעולם לא היו כוס התה שלי. (או הקינוח האהוב שליד התה).

    מה לגביי החג הכי משפחתי? גם כאן פסח מקבל מקום של כבוד אצלי בגלל הסדר, כמובן ועל אף כאב הראש המוכר, והויכוחים הלא נעימים שמגיעים לעיתים עם בוא החג, של ‘באיזה צד חוגגים השנה’, המפגש המשפחתי סביב השולחן תמיד היה חוויתי ונעים עבורי. הריטואלים הקבועים של הסדר: ההתעקשות של סבי (שכיום בן 89), לקרוא את כל ההגדה ולדון בכובד ראש, יחד עם דודתי ,על המשמעות של מכות מצרים או של ארבעת הבנים שבתורה, הבקשות של סבתי שיפסיק כבר לדבר ויתן לילדים המסכנים לאכול, השירים בצוותא בקולי קולות, שתמיד כוללים ריבים קבועים, אשר מתייחסים לשאלה לאיזה צד במשפחה יש מנגינה מוצלחת יותר – ויכוח שבעיקר עולה לטונים רמים כשמבצעים את השיר האלמותי “כי לו נאה כי לו יאה”, ומעבר לכל, תחושת השמחה השוררת בחדר אשר מלא בבני משפחה (למרות היותנו משפחה אשכנזית ממוצעת הכוללת במקסימום 30 אנשים משני הצדדים).

    אבל אם תשאלו אותי מה הוא החג הכי טעים, חג שבועות לוקח את כולם בהליכה. אין על מה לדבר בכלל: ארוחה חלבית כהלכתה (ובהלכתה אני מתכוונת כזו שגם לא נרתעת מאחוזי השומן המתחבאים בין הגבינות והבצקים), היא ‘הארוחה’ מבחינתי: קישים, סלטים מיוחדים, בצקים, לחמים, גבינות קשות וכמובן – מקום של כבוד לעוגות, בדגש גדול על עוגות גבינה. בנוסף, חג השבועות הוא גם יום הולדתה של אימי מה שהופך את החג עצמו לאירוע כפול ומשמח עבורי, בדרך כלל (זאת, כשאין קורונה שמונעת ממני לפגוש אותה ולחגוג יחד איתה).

    השנה שמתי לב שחג השבועות היה אף יותר מדויק ומשמעותי עבורי. הוא סימל לי את סיומה של תקופת הקורונה, לפחות עד לשלב זה. תחושת אנחת הרווחה שהתחילה איפשהו בשבועות האחרונים עם שחרור חלק מהמגבלות, הגיעה לשיאה בשבועות: האפשרות לפגוש חברים ניתנה קצת קודם לכן והחג היווה עבורי הזדמנות נהדרת להיפגש בהרכב מלא שוב. 

    אז בחג שבועות האחרון, התארחנו וגם אירחנו, גיליתי כמה חסרה הייתה לי חברת אנשים נוספים בחיי, אנשים שאינם המעגל המצומצם והפרטי שלי אשר כולל את בן זוגי והילדים. מאיה ביתי בת ה 6 ניסחה זאת היטב: “ראיתי שאתם המבוגרים, לא משחקים כמונו הילדים, אתם מדברים, ועכשיו דיברתם ממש הרבה. זה בגלל שהתגעגעתם?”

    כן. ממש ממש התגעגעתי.

    אז, מאחלת לנו שנוכל מתקופה זו, מחג שבועות זה, הוא חג הביכורים, להתחיל מחדש, ‘ביכורי בריאות’, נקיים מקורונה ככל האפשר ושנוכל במהירות האפשרית “לעלות לרגל” אל בני משפחותינו שם בארץ (או שהם יעלו לרגל אלינו, גם טוב).

    ולסיום סיומת, כי זה לא חג ללא עוגת גבינה טובה (וכאן אזכיר לכם שוב שלצורך כתבה זו החג עוד לא נגמר), מצרפת לכם את עוגת הגבינה הטעימה והנמכרת ביותר שלי. בארץ הכנתי אותה עם גבינת שמנת כמו נפוליאון או גבינה אחרת עם אחוזי שומן גבוהים, אך מאחר ובהולנד גבינות כמו מסקרפונה זולות יחסית ואיכותיות כל כך, אני מכינה אותה כאן עם מסקרפונה. השילוב שלה עם שוקולד לבן יוצר מרקם קרם כל כך נעים בלשון, שלא תצליחו להחזיק אותה במקרר ליותר מיומיים. טובה במיוחד בשבועות אך כמובן שאפשר להנות ממנה בכל תקופה. 

    עוגת גבינה

    רכיבים לתבנית בקוטר 20 ס”מ:

    חצי עד שלושת רבעי חבילת עוגיות פשוטות בסגנון פתי בר

    50 גרם חמאה מומסת (חותכים חתיכת חמאה וממיסים בקערה במיקרו)

    500 גרם גבינת מסקרפונה

    200 גרם שמנת חמוצה/ קרם פרש

    100 גרם סוכר 

    200 גרם שוקולד לבן

    100 גרם שמנת מתוקה

    4 ביצים M/L

    כף גדושה ביותר של קורנפלור

    תמצית וניל

    לציפוי:

    125 גרם שמנת חמוצה

    כף אבקת סוכר גדושה

    אופן ההכנה:

    1. מחממים את התנור ל- 180 מעלות
    2. מתחילים בתחתית. טוחנים במג’ימיקס עוגיות פשוטות בסגנון פתי בר יחד עם חמאה מומסת עד להיווצרות פירורים לחים. סוג העוגיות אינו קריטי. העיקר שיהיה סוג שתאהבו. עדיף פשוטות בשביל הנייטרליות בטעם אל מול קרם הגבינה, אבל גם עוגיות אוריאו למשל יעבדו כאן. אני אוהבת להכין עם הסוג הזה.

       

    3. מרפדים את תבנית העוגה ו”מדביקים” את פירורי העוגיות על תחתית התבנית. מומלץ להשתמש בתחתית של כוס כדי להדביק את הפירורים בצורה טובה יותר 
    4. מכניסים לתנור לכ- 10 דקות פחות או יותר, עד שהתחתית משחימה קלות. מוציאים ומניחים להתקרר

      תחתית העוגיות אחרי האפייה

       

    5. מורידים את חום התנור ל- 150 מעלות, מניחים תבנית אפייה בתחתית התנור וממלאים אותה מים
    6. לעוגה עצמה – לתוך קערה שוברים את קוביות השוקולד ושופכים מעל שמנת מתוקה. מחממים במיקרו כדקה, מוציאים ומערבבים. אם נשארו גושי שוקולד קטנים, מחזירים לעוד זמן קצר במיקרו ומערבבים עד לאיחוד השמנת והשוקולד. אם נשארו מעט יחסית, זה יתאחד באפייה, לא לדאוג.
    7. לקערה מכניסים את הגבינות (מסקרפונה ושמנת חמוצה), סוכר, תמצית ווניל וקורנפלור ומערבבים לתערובת אחידה. מוסיפים 2 ביצים, מערבבים ומוסיפים את 2 הביצים הנותרות.

      תערובת הגבינה וגאנש שוקולד לבן
    8. לבסוף מוסיפים את תערובת השוקולד והשמנת (אשר נקראת גנאש שוקולד לבן) ומערבבים לתערובת אחידה
    9. מעבירים לתבנית עם תחתית העוגיות ומכניסים לתנור. 
    10. אופים כ40 דקות עד שהעוגה קיבלה מעט צבע, רוטטת קלות במרכזה אך יציבה. את התבנית משאירים בתנור פתוח להתקרר ולאחר מכן מעבירים ללילה במקרר. עוגת גבינה טעימה יותר לאחר לילה במקרר להתייצבות
    11. לאחר שהתקררה או למחרת אפילו, מערבבים חבילת שמנת חמוצה עם כף גדושה של אבקת סוכר ומורחים מעל העוגה. מחזירים למקרר לשעה לפחות

    זהות זו העוגה בגירסתה הנקייה ובגירסה קצת יותר הולנדית (נראה לי זה פתרון מוצלח להאחסלך לא?)

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    החיים כמשל – איתמר גלבוע מפסל את מרכיבי חייו

  • עדכון: החזר כספי מלא עבור גני הילדים (בינתיים רק לחלק מההורים)

    ממשלת הולנד עדכנה היום באופן סופי כי הורים ששילמו תשלום מלא לגני הילדים גם בתקופה בה הגנים היו סגורים בגלל משבר הקורונה, ומוכרים בדרך כלל על ידי רשות המיסים כבעלי זכות לקבלת החזרים, יקבלו החזר כספי מלא.

    אולי יעניין אותך גם:

    בחודש מרץ האחרון עם פרוץ משבר הקורונה וסגירת גני הילדים פרסמה ממשלת הולנד באתר הממשלה הרשמי בקשה לכל ההורים להמשיך ולשלם את התשלום החודשי עבור גני הילדים תוך הבטחה כי כל ההורים יקבלו החזר מלא על תשלום זה.

    אך בהמשך התפרסם הגילוי כי הפרסום באתר הממשלה הרשמי שונה וכי רק הורים המוכרים בדרך כלל על ידי רשות המיסים כבעלי זכות לקבלת החזרים, יקבלו גם את ההחזר אותו הם מקבלים בדרך כלל מרשות המסים וגם החזר נוסף מהמדינה בגובה ההשתתפות העצמית המקובלת, שיכסה את התשלום החודשי עבור גן הילדים במלואו.

    היום פורסם כאמור הורים המוכרים בדרך כלל על ידי רשות המיסים כבעלי זכות לקבלת החזרים, יקבלו החזר שיכסה את התשלום החודשי עבור גן הילדים במלואו.

    מדובר בכ-570.000 הורים שיקבלו, מלבד ההחזר אותו הם מקבלים בדרך כלל מרשות המסים, החזר נוסף בגובה ממוצע של 500 יורו עבור המשך התשלום החודשי עבור גני הילדים בתקופה בה הגנים היו סגורים בגלל משבר הקורונה. את ההחזר יקבלו גם הורים בעלי מקצוע נדרש שעשו שימוש בשירותי החירום ונאלצו לשלוח את ילדיהם לגן בתקופה בה הגנים היו סגורים באופן רשמי בגלל משבר הקורונה.

    פרשנות משפטית:

    היה זה רק עניין של זמן עד לפרסום האישור הרשמי והסופי כי הורים המוכרים בדרך כלל על ידי רשות המיסים כבעלי זכות לקבלת החזרים, יקבלו החזר כספי מלא שיכסה במלואו את התשלום החודשי עבור גן הילדים בתקופת הקורונה. השאלה האמיתית היא האם ומתי יתפרסם אישור רשמי וסופי כי גם הורים שאינם מוכרים בדרך כלל על ידי רשות המיסים כבעלי זכות לקבלת החזרים, ביניהם הורים בעלי הכנסה גבוהה או שאינם עובדים שניהם, יקבלו החזר כספי דומה. בתחילת המשבר פרסמה ממשלת הולנד בקשה לכל ההורים, גם לאלו שאינם מוכרים בדרך כלל על ידי רשות המיסים כבעלי זכות לקבלת החזרים, להמשיך ולשלם את התשלום החודשי עבור גן הילדים, תוך הבטחה כי יקבלו החזר מלא על תשלום זה, ובהמשך חזרה בה מהבטחה זו. הרקע לחזרה מההבטחה היה כי החזר דרך הגן יפגע בפרטיותם של ההורים בכך שיאפשר לגן לדעת את גובה הכנסתם של ההורים על בסיס גובה ההחזר, וכי אין לממשלה דרך אחרת לדעת את זהותם של הורים אלו, מכיוון שהם אינם מקבלים בדרך כלל החזרים. העובדה כי הממשלה פרסמה בשלב הראשון הבטחה רשמית לכל ההורים, והעובדה כי הורים רבים אכן שילמו על סמך הבטחה זו, הופכות את החזרה מההבטחה לכמעט בלתי אפשרית מבחינה משפטית בגלל הפגיעה הקשה בעיקרון הוודאות המשפטית ובעיקרון השוויון המשפטי. הצפי הוא כי הממשלה תעמוד לבסוף בהבטחה. במקרה הצורך בסיועו הנכבד של בית המשפט.

    רועי בנט

    משפטן במשרד עורכי הדין Eisenmann & Ravestijn Advocaten. לשעבר עוזר פרלמנטרי בבית העליון ההולנדי.

  • ההפגנה בדאם מעוררת זעם על ראשת אמסטרדם

    ביקורת חריפה נשמעת על ראשת עיריית אמסטרדם, פמקה הלסמה (Femke Halsema), על כך שלא התערבה בכדי לעצור את ההפגנה שהתקיימה בכיכר הדאם ביום שני בערב. ההפגנה באמסטרדם כמו הפגנות בערים נוספות בהולנד ובעולם התקיימו ביממה האחרונה בעקבות המקרה שקרה במיניאפוליס, ארה״ב, תיעוד של צילומי וידיאו של קצין משטרה לבן אשר כרע על צווארו של פלויד, איש שחור, במשך כמעט תשע דקות ביום שני שעבר לפני מותו. מטרת ההפגנה היא לגלות סולידריות עם המפגינים בארה”ב ולהפנות את תשומת הלב לגזענות ואלימות משטרתית בהולנד ובאיחוד האירופי.

    בהפגנה באמסטרדם השתתפו על פי הערכות כ-5,000 איש שהגיעו לכיכר. ראש העיר אמרה לתוכנית האקטואליה בטלוויזיה ביום שני בערב כי היא הופתעה מכמות המשתתפים שהגיעו לכיכר. “המארגנים מסרו שהם מצפים ל- 250 עד 300 איש, ולרוב הערכות האלה נדיבות”, אמרה הלסמה. “אבל במהלך ההפגנה המספר גדל והמשטרה לא הייתה ערוכה.” הלסמה ציינה כי התערבות לא היתה אפשרית משום שדבר זה אינו אחראי מצד הרשויות לעשות זאת. “היינו צריכים לנקוט בקשיחות כדי לפנות את הכיכר, ולא חשבתי שזה יהיה מעשה אחראי, אנשים הפגינו בשלווה, חבשו מסכות פנים. אם הייתי יודעת שהמספר יהיה גדול, היינו דואגים לפנות אותם משם”. הלסמה גם הדגישה והגנה על זכות הציבור להפגין. המארגנים קראו לכולם לחבוש מסכה ולשמור על מרחק של מטר וחצי, אך זה לא היה אפשרי בשל כמות המשתתפים.

    שר המשפטים פרדיננד גרפרהאוס (Ferdinand Grapperhaus), תיאר את ההפגנה ככואבת “בזמן שאנחנו עושים ככל יכולתנו כחברה כדי לשלוט בווירוס הקורונה.” קלאס דיקהוף, חבר פרלמנט, ממפלגת ה- VVD של ראש ממשלת הולנד, צייץ בטוויטר שהוא “לא רק כועס, אלא מודאג מהתמונות מההפגנה באמסטרדם”. הוא קרא למפגינים להכנס לבידוד למשך שבועיים.

    ביקורת נוספת הושמעה שבעוד ההפגנה התקיימה, נסגרו פארקים בגלל עומס מבקרים, ובעלי בתי קפה נאלצו להתמודד עם מגבלות של המספרים בגלל ההנחיות לשמירת מרחק. זוהי ההפגנה, הגדולה בהולנד מאז החלו בנקיטת אמצעי זהירות באמצע מרץ, והיא עוררה דיון בשאלה האם האירוע יכול לגרום לזיהומים חדשים. “זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים,” אמר מנו דה יונג (manu de jong), וירולוג בבית החולים UMC שבאמסטרדם לעיתון Parool. “אתה לא צריך להיות וירולוג כדי להגיע למסקנה הזו. יש סיבה שאנחנו מדברים על התרחקות חברתית מזה חודשים. זה יכול להיות אירוע של מה שמכונה הפצת-על”. עם זאת, מומחי הבריאות אחרים אומרים כי אין זה סביר שההפגנה תהפוך לאירוע ‘מפיץ-על’. אמנם יש סיכונים להיות בקהל רב ולא לשמור מרחק של מטר וחצי, אך רוב המפגינים לבשו מסכות וכל הטיפות הנגועות יפוזרו על ידי הרוח. 

    עוד ביקורת הושמעה כאשר צויין כי לפני פחות מחודש, הייתה הלסמה אחת מקומץ אנשים שנכחו בכיכר הדאם בטקס לציון יום הזיכרון. “איזו השפעה תהיה זו על המוטיבציה של שאר האזרחים לדבוק בהנחיות במקומות העבודה או בבתי קפה?”. כמובן שזו אחריותו של האדם, אך האם איננו מתמודדים עם זה יחד? ג’רי אפריי (Jerry Afriyie), אחד ממארגני ההפגנה, אמר שהוא גאה ב’ראש העיר שלו’. “אני שמח שהיא שיתפה את הכאב של חלק ממשפחת אמסטרדם ונתנה את המקום לביטוי הכאב הזה”, הוא פרסם ציוץ בטוויטר. “היום היה יום היסטורי, ורק אנשים שמאשרים גזענות יכולים להתלונן על אומץ לבה.”

    מפגינים בכיכר דאם

    ראש העיר הלסמה הגיבה לביקורת של שר המשפטים, גרפרהאוס, בהפתעה. בעקבות כך ביקשה מפלגת PVV ממשרד המשפטים לפרסם את ההודעות, שהוחלפו בין הלסמה לגרפרהאוס ביום ההפגנה. שם נראה שראש העיר פנתה לראשונה לשר קצת אחרי השעה 17:00 בערב. לאחר מכן היא דיווחה כי מספר משתתפי ההפגנה גדול מהצפוי, וכי לא נשמר מרחק של מטר וחצי. היא לא רצתה להתערב כדי להימנע מתסיסה של ההמונים. גרפרהאוס השיב כי הוא מסכים איתה לחלוטין וכי יש להעריך את האירוע לאחר מכן.

    עם זאת, בהמשך הערב היו הדעות חלוקות. הלסמה רצתה להודיע ​​כי ההחלטה שלא להתערב התקבלה לאחר התייעצות עם השר, אך גרפרהאוס התנגד. “לא התקיימה התייעצות בנושא קבלת ההחלטות סביב הפגנה זו.” בעקבות הצהרה שפירסם השר גרפרהאוס כי ההמונים בכיכר הדאם “חרגו מכל גבולותיה”, הגיבה הלסמה בזעם. “מה זה עכשיו?” היא ציינה כמה פעמים שגרפרהאוס השאיר אותה חשופה.

    פרשנות משפטית:

    כיכר הד(א)ם
     
    במובן המשפטי הייתה בפרשה זאת התנגשות סוערת בין לפחות שתי זכויות אדם בסיסיות: הזכות לחופש ההפגנה מחד והזכות לחיים וביטחון אישי מאידך. על פי הזכות הראשונה היה לאפשר לאזרחים לממש את הזכות להפגין, גם באופן בו מומשה לבסוף זכות זו. על פי הזכות השנייה לא היה לאפשר לאזרחים לממש את הזכות להפגין, לפחות לא באופן בו מומשה לבסוף זכות זו, בגלל החשש להידבקות המונית בנגיף הקורונה וכך לפגיעה בזכות לחיים וביטחון אישי של אזרחים. ראש עיריית אמסטרדם עמדה בפני דילמה אכזרית והכריעה בעד הזכות הראשונה ולאפשר את המשך קיום ההפגנה. על פי פסקי דין קבועים של בית הדין האירופי לצדק ניתן להסיק כי היה עליה להכריע דווקא בעד הזכות השנייה ולעצור בשלב מסוים את המשך קיום ההפגנה. באופן תיאורטי ניתן לקבוע כי עיריית אמסטרדם נושאת לכאורה באחריות משפטית להכרעה לאפשר את המשך קיום ההפגנה, וכי הידבקות של אזרחים שמקורה בהפגנה תוכל להוות עילה לתביעת נזיקין נגד עיריית אמסטרדם.
     
    רועי בנט
    משפטן במשרד עורכי הדין Eisenmann & Ravestijn Advocaten. לשעבר עוזר פרלמנטרי בבית העליון ההולנדי.
     
  • תיק Talk – סיפור הסטלינג תרפי של טל

    הכל התחיל בביקור שלי במוזיאון התיקים באמסטרדם (ז”ל). החלטה של רגע לעלות על רכבת לאמסטרדם, שהיתה אחת ההחלטות הטובות שלי בשנתיים שאני גרה בהולנד. היא היתה כזו גם בשל היותו של הביקור הזה, הביקור האחרון שלי במקום הקסום הזה שנקרא “מוזיאון התיקים והארנקים” וגם כי הביקור הזה גרם לי להתחיל “לחטט” בתיקים של נשים. 

    >> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, יום אחרי יום
    >>> לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

    מוזיאון התיקים הוא (היה…) בית תעלה הולנדי, האוצר בתוכו אוסף של אלפי תיקים, שמספרים את סיפורה של התקופה, של האופנה, ואת סיפורם של בעליהם. לצד תיקים של מדונה, מרגרט תאצ’ר והילארי קלינטון, הוצגו תיקי שאנל, לואי ויטון, איב סאן לורן ושאר מעצבים. כולם מציגים באופן ויזואלי את הפונקציה הרגשית, שמילאו עבור האדם שנשא אותם והתקופה בהיסטוריה שבה עוצבו. 

    מוזיאון התיקים והארנקים באמסטרדם

    הרעיון המקורי שלי היה לשלב את הביקור במוזיאון עם “ביקור” של כל אחת מהמשתתפות בתיק שהיא סוחבת. נכון שהיא מכירה אותו והוא התיק שלה, אבל היא לא תמיד חושבת עליו כעל אביזר לבוש משמעותי, כזה שנושא את הזהות שלה על הכתף או על הגב וכזה, שמספר את הסיפור שלה עם כסף (שהרי הוא נושא בתוכו את הארנק שלה). 

    תיק הוא כבר מזמן לא רק כלי כיבול, שקית משודרגת. תיק, כפי שהוכיח למבקריו מוזיאון התיקים, הוא סמל לתקופה, הוא חלק ממסע בזמן ומהזהות של אדונו או גבירתו. 

    כבר בשבועות הראשונים של הקורונה באירופה, הודיע המוזיאון על סגירת דלתותיו והביא לסיומם של סיפורי התיקים שאצורים בו. 

    תיקים מהתצוגה

    על אף סגירת הדלתות הפיזיות, החלטתי לפתוח דלתות וירטואליות באמצעות הזום לתיקיהן של נשים ישראליות בארץ ובעולם. הזום מאפשר לנשים באשר הן להיפגש יחד לערב שכולו “חיטוט” בתיק שלהן ובתיקים של נשים אחרות, אבל לא חיטוט לשם חיטוט, אלא לשם העמקה וחיפוש זהות במעמקי התיק….

    תיקים מהתצוגה

    לאורך החודשים האחרונים אני מקשיבה לסיפורי תיקים נשיים ונפעמת בכל פעם מחדש מהעושר הנמצא בכל אחד מהתיקים האלה, מכמות המידע שהם מכילים, הזכרונות, ומהיותם מיכל עבור האישה שלה הם שייכים. 

    >>> על בגדי ריקוד ותעוזה – סטייל תרפי הלכה למעשה
    >>> לכל הכתבות של פז ארבל

    התיק שטל סוחבת, אבל לא סוחבת…

    אני רוצה לשתף אתכם בסיפורה של חברתי טל, שחשבתי שאני מכירה, עד שהכירה לי את התיק שלה…

    מוזיאון התיקים: גרם המדרגות הפנימי

    אני מכירה את טל מגיל 17. התחלנו את מסע ההיכרות והקניות שלנו במשלחת ישראלית – פלסטינאית – אמריקאית של משרד החוץ לדנוור – קולורדו. בזמן שהיינו אמורות לסייע למשרד החוץ הישראלי לגשר על הפערים בדרך לשלום, סייענו בעיקר למשרד המסחר האמריקאי לגשר על שער המטבע…

    מאז אנחנו מתרגלות ריחוק חברתי – היא גרה בדרום הארץ, אחות אחראית בחדר ניתוח בבי”ח, ואני באזור השרון ובעוד אזורי זמן בעולם. כבר שנים שאנחנו מגשרות באמצעות הטכנולגיה על פערי הזמן והמרחק. 

    בתחילת מרץ היתה אמורה להגיע לקוויקי באמסטרדם. תיכננו לבדוק כמה מהר אפשר לבזבז משכורת של אחות במערכת הבריאות בחזקת משכורת של עובדת סוציאלית. ביורו. אבל אז הגיעה הקורונה….

    מאז אנחנו חולמות בזום. כל פעם עושות זום אין על מקום אחר – מתלבטות אולי עדיף לנו להמיר את ה”הון המשותף” שלנו דווקא לזלוטי….

    לפני מספר שבועות השתתפה טל, כאמור, באחת מסדנאות התיקים שלי. זו היתה עוד דרך “להיפגש” ולפזר על הקבוצה הנשית קצת “טל”. היא הצליחה לזכות בליבן בגדול, כמו שהיא תמיד מצליחה. סיפרה להן סיפורי מלתחה וסיפורי חדר ניתוח, שכבר הוכחו כיעילים בלהחזיק צופים מכל העולם גם 16 עונות אם צריך….

    אבל התיק שלה, איך לומר, לא היה זוהר כמו הג’לי בארוחת הערב של החולים ב”סורוקה”. תיק שעיקר התפקיד שלו היה ,לדבריה, להסתיר את הבטן. תיק שהגאווה המרכזית של גבירתו היתה, שהוא “מקבל את הצורה של הגוף”. תיק שמייד כשסיים למלא את תפקיד ההסתרה המרכזי שלו נכנס לארונית בחדר ההלבשה וממתין לסיום המשמרת, המתנה שיכולה להתארך מאוד לפעמים. בקיצור, תיק בהמתנה כזה. 

    אז אחרי עוד מספר סיפורים עלא ‘גרייס אנטומי’, וכשנדמה שהוילון כבר עומד להיסגר על המיטה שלה, טל פתאום הוציאה את אזמל המנתחים מהשק – מהתיק….

    נכון שזה התיק היומיומי שלה, תיק הזהות שלה, הנאמן, שממתין שתסיים את המשמרת כדי שהוא יוכל להסתיר את מה שהיא חושבת שצריך להסתיר, אבל יש בבית, שלא לומר בויטרינה בסלון, עוד תיק. פראדה. 

    חשבנו שהיא צוחקת, אבל בתקופה שבה את קובייה על מסך הזום, את בקלות יכולה לקחת את המחשב לסלון ולהוכיח את טענתך. היינו כחולמות (חלום בלהות כמובן).

    בתוך הויטרינה בסלון, כאילו היה סרוויס לפסח, עמד תיק פראדה יפייפה. תיק שנקנה לטל כמתנת יומולדת 40 לפני מספר שנים. תיק שמאז ראה אור יום, או יותר נכון, אור לילה, רק פעם אחת ויחידה כשליווה את טל לאירוע רשמי, שבו היא הרגישה מאוד מחופשת הן בבגדים שלבשה והן בתיק שנשאה.

    בויטרינה, מאחורי זכוכית, תיק הפראדה של טל

    תיק שניצב דווקא בסלון כדי להזכיר לטל מידי יום, כאילו היתה דיירת בבית האח הגדול – “להתלבש בהתאם”. 

    תיק שמזכיר בנוכחותו, שגם אם היא לא נושאת אותו, את הבושה שהיא יכולה להמיט על עצמה אם תמשיך לרכוש בגדים בחנות “להיט באופנה” הבאר שבעית, שבה היא רוכשת את “מיטב” מחלצותיה.

    וב”מיטב” אני מתכוונת למכנסיים, חולצות ארוכות וקצרות ולכל פריט שמחירו לא עולה על 5 שקלים (תרגום לזלוטי ישלח בהודעה פרטית לנרשמות) לא משנה מה כמות הבד שהוא מכיל.

    הרגשה של חו”ל ב”להיט האופנה”

    כי ב”להיט באופנה” שמעדיפים אגב למתג את התוויות שלהם באנגלית (Lahit Baofna – ראו תמונה מצורפת להוכחת דבריי), נותנים ללקוחה הרגשה של חו”ל, בואך מילאנו, בואך פראדה. 

    אחרי עצירת שירותים בשל צחוק מתמשך לצד שתיית ליטר מים וגיל שמעל 40, טל המשיכה לנסות ולהסביר לכל משתתפות הסדנא, ביניהן נשות טיפול המומות, שהתלבטו לגבי חובת הדיווח שלהן במקרה שכזה, את הבחירה במיקום של התיק. 

    התיק בהיותו סמל ליוקרה ומעמד בעצם מהווה עבורה סטנדרט בנוגע לאופן שבו היא מתלבשת. טל חשה שאם היה יכול לדבר “פולנית”, היה ודאי שואל אותה שאלה אחת ויחידה: “ככה את יוצאת מהבית?” 

    הוא אמנם לא יוצא איתה, אבל ממגדל השן שלו בויטרינה שבסלון, הוא משקיף עליה ומאשר את הופעתה בכל יציאה שלה. הוא סוג של שוטר אופנה שחי בויטרינה (לציין שטל נשואה לשוטר אמיתי שחולק איתה את יתר הבית…), ושללא מילים אומר לה מידי יום: “חייל – שפר הופעתך”. 

    אם הייתי צריכה להמר, הייתי אומרת שהיא אפילו מצדיעה לו טרם צאתה מהבית, אחרי שפקד עליה לעבור לעמידת “נוח”.

    כשהתבוננתי בתיק הפראדה הקטן והמנצנץ של טל חשבתי בהתחלה שהוא הכי לא מייצג את מי שהיא – בחורה שלא אכפת לה אם היא להיט באופנה, שמתלבשת בלי להתחשב באופנה עצמה, אישה גדולה מהחיים, שהתכשיט הכי רציני שלה זה כפכפי הוויאנס, הכי אמיתית ומצחיקה, הכי בגובה העיניים והכי צנועה. 

    אבל אחרי שנגמרה הסדנא, ונשארתי עם עצמי ועם התמונה של הפראדה, שלה ושלנו, פתאום הבנתי משהו.

    הבנתי את הדמיון – כמה התיק קטן ונוצץ כמוה וכמה הוא נוכח למרות גודלו, כמה הוא והיא הם תכשיטים אמיתיים שמעטרים כל מפגש חברתי שהם משתתפים בו, כמה בלתי אפשרי להתעלם מהם, וכמה שניהם הם “ישר ולפנים”, לא מתנצלים על מי שהם – וכמה שניהם הכי להיט באופנה. 

    בעודי כותבת שורות אלה, הבנתי שהפראדה מייצג אולי את האישה שהיא בפנים, ואולי בגלל זה הוא בויטרינה.

     אבל האישה שהיא בפנים, היא האישה שאני רואה מולי יומיום, בכל שיחה, בכל תגובה בפייסבוק, זו שאיתה אני חולמת, האישה שתמיד תהיה באופנה בשבילי  – האישה שלובשת פראדה. מבפנים.

     

     

  • דאצ’ניוז: רוטה: “ניתן לצאת לחופשה באירופה”

    ראש ממשלת הולנד מרק רוטה ערך הערב מסיבת עיתונאים. להלן עיקרי הדברים:

    בתי הספר היסודיים ייפתחו לחלוטין החל מיום שני הבא (8 ביוני) ויפעלו במערכת שעות מלאה. עדיין יתקיים מעקב מקרוב על מספר החולים, למקרה שהוא יעלה שוב.

    אזהרת המסע למדינות באירופה ככל הנראה תשונה מקוד כתום לקוד צהוב, מ-15 ביוני. כלומר, מנסיעות נחוצות בלבד, למצב שבו מותר לנסוע, אך הדבר כרוך בסיכונים. שינוי זה יחול על המדינות:בלגיה, בולגריה, גרמניה, אסטוניה, איטליה, קרואטיה, לטביה, ליטא, לוקסמבורג, פורטוגל, סלובניה, צ’כיה, האיים הקריביים של הממלכה. התקווה היא שכחודש לאחר מכן יתווספו מדינות כמו צרפת, ספרד, אוסטריה ושוויץ. עדיין יחול קוד כתום על דנמרק, בריטניה ושוודיה גם לאחר 15 ביוני.

    מספר מדינות טרם החליטו מתי יתירו שוב כניסה לתיירים הולנדים. מדינות אלה צפויות לקבל החלטה בשבועות הקרובים: צרפת, איסלנד, אוסטריה, ספרד, שוויץ, ליכטנשטיין, קפריסין, פינלנד, יוון, הונגריה, אירלנד, מלטה, נורבגיה, פולין, רומניה, סלובקיה.

    >>> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, יום אחרי יום
    >>> לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

    אזרחים הולנדים לא צריכים לצאת לחופשה למדינות עם אזהרת מסע ברמת קוד אדום או כתום, שהן בעיקר מדינות מחוץ לאירופה (כולל ישראל). “מי שבכל זאת יעשה זאת, יצטרך להישאר בהסגר במשך 14 יום לאחר החזרה”, אמר רוטה.

    רוטה הדגיש שהנסיעה לחופשה היא באחריות האזרח וכי במקרה שהקוד יוחמר מצהוב לכתום, הולנד לא תוציא טיסות חילוץ להחזרת אזרחים, כפי שנעשה בחודשים האחרונים. על האזרחים יהיה לשוב בכוחות עצמם.

    בנוסף לנושא החופשות, ראש הממשלה רוטה דיבר גם על ההפגנות נגד הגזענות בארצות הברית ובהולנד. “מותו של ג’ורג ‘פלויד אינו מתקבל על הדעת” אמר במסיבת העיתונאים לאחר פגישת משבר קורונה. פלויד, גבר שחור, נהרג בעיר מיניאפוליס האמריקאית לאחר שנלחץ לאדמה על ידי קצין משטרה לבן במשך דקות ארוכות.

    רוטה התייחס גם להפגנה ההמונית שנערכה שלשום באמסטרדם מתוך סולידריות עם המפגינים נגד האלימות המשטרתית בארה”ב, “אנחנו מתמודדים עם מגיפה. יש אחריות לא להדביק אחרים” עוד הוסיף ואמר שההפגנה הייתה חסרת אחריות. “התמונות מראות שדברים השתבשו שם. המשתתפים לא שמרו מרחק אחד מהשני, כך שהייתה סכנה להתפשטות קורונה”. הפגנה דומה ברוטרדם הופסקה היום בגלל כמות גדולה של משתתפים. “ראינו אתמול בחרונינגן והאג שזה אפשרי לקיים את ההפגנות גם לפי הכללים”. בעקבות ההפגנה נשמעו קולות שקראו להתפטרותה של ראשת העיר אמסטרדם, פמקה הלסמה.

    דיירי בתי אבות יוכלו לקבל יותר מאורח אחד

    החל מ- 15 ביוני, דיירי בתי אבות אשר לא קיימים בהם מקרי קורונה עשויים לקבל שוב יותר ממבקר אחד. כך אמר הלילה שר הבריאות הוגו דה-יונג, במסיבת עיתונאים. על פי ההנחיות הקיימות כרגע, בתי אבות הורשו רק לקבל אורח אחד עד 15 ביולי.

    כמה ארגונים כמו Actiz, Zorgthuisnl ו- Verenso הביעו התנגדות להנחייה הנוקשה, וטענו שיש לבצע להתאמה למצב הקיים. שר הבריאות ציין כי קיים שיחות, כדי לבדוק אם אפשר להסיר את המגבלה בתאריך מוקדם יותר. 

    הרחבה בשלבים: ב- 19 במרץ, כל בתי האבות ננעלו על מנת להרחיק זיהומי קורונה. הסדר הביקורים הופעל מחדש, בשלבים: ב- 11 במאי אושר ביקור של מבקר אחד ב- 26 בתי אבות  באופן ניסיוני. בשלב השני מ- 25 במאי, הורשו כל בתי האבות נטולי קורונה לאפשר מבקר קבוע אחד לתושב.

    החל מה- 15 ביוני, הכוונה היתה להרחיב את האפשרות לביקור אדם יחיד קבוע על כל בתי האבות. ורק כעבור חודש, לאפשר ביקור יותר מבקרים לתושב. כרגע נראה שהשלב הזה יוקדם ל- 15 יוני.

  • גבולות לא מה שחשבת – כך מנסחים מחדש הורות מעצימה

    ממש מזמן, כשהיינו קטנים, כפופים להנחיות הורינו, היה לנו ברור שיש דברים שהם פוסקים בנחרצות אבל תכלס לא ממש מתיישבים עם המציאות. ויש דברים שיוצאים להם מהפה, אבל לקוחים מסט החרדות הפרטי שלהם, ולא קשורים אלינו כלל וכלל. 

    לכן כהורים, ממש כמו שאת האוטו לוקחים לבדיקה תקופתית, בואו נשאל את עצמנו כמה שאלות, נבדוק איפה אנחנו נמצאים יחסית להבטחות שהבטחנו לעצמנו על איזה הורים נרצה להיות.

    לכל הכתבות של רותי שלו

    קורונה בהולנד: כל העדכונים
    לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

    לאחרונה הגיעו אליי לקליניקה שני הורים עם שאלות שהכבידו עליהם. 

    האחת סיפרה שבנה לובש בגדי בנות, בעבר רק כסוג של משחק, בבדיחות דעת, והיום ממש כדבר שבשגרה. 

    ״מה יהיה איתו? אני פוחדת שלא יהיו לו חברים, שינדו אותו. מלחיץ אותי שאנחנו עושים איתו טעויות שירחיקו אותו מאיתנו כשיגדל.״ היא הרגישה מוטרדת ומוצפת רגשית.

    וגם אבא ששיתף במצוקה מול ההודעה שבתו נשארת כיתה. ״אני לא יודע איך לספר לה את זה, מרגיש שנכשלנו בתמיכה בלימודים שלה. מביך אותי לשתף את ההורים שלי.״ 

    בשני המקרים האלה, לצד ההתלבטות העניינית מהו המענה המתאים, עולים גם קולות שהם אחד לאחד שיח פנימי של ההורה, שאין לו דבר וחצי דבר עם טיפול טוב בילדיו. להרגיש בושה, מבוכה, תסכול, חשש, זה הרי אנושי ומובן לגמרי, ובכל זאת, אסור בתכלית האיסור לערבב את החומרים האלה בשיח שלנו עם ילדינו. וכן, הוא מתערבב. 

    הורות מתחילה בחיבור מוחלט בין התינוק להוריו. זה נעים ומרגש, אבל ככל שחולפים הימים ועוברות השנים, היכולת, וגם הזכות שלנו, לחיבור טוטאלי שכזה לילדים שלנו, מצטמצמת. יש כאן כוחות סותרים כביכול, הפועלים במקביל. התשוקה להישאר בקרבה מלאה, מעורבות, הגנה, הכוונה, ומנגד, ההבנה שאנחנו שונים מהם והם שונים מאיתנו, ונועדו לחיות חיים עצמאיים שישקפו את אישיותם ושאיפותיהם *בלבד*. ועל זה, יש מחלוקת, מסתבר. כלומר, גם אם לא באופן מפורש וגלוי, לא לכל אחד העצמאות המלאה של הילדים וכפיפותם לצו ליבם בלבד, יעברו חלק בגרון. ומה אם יבחרו בחירות שמאכזבות אותנו? ואם יעשו דברים שברור שהם טעות, ובכל זאת יתעקשו עליהם? מה אז?

    אם נשאל את עצמנו איזה הורים נבחר להיות, ברור שאף אחד לא יאמר שתלטנים, כופים דעתם על הילדים, שיפוטיים, השלכתיים, חרדתיים. כי עוד לפני שהפכנו הורים, המסקנות שהסקנו אנחנו בגיל הנעורים היו חד משמעיות: העבר של הוריי לא יהיה העתיד שלי. כל כך פשוט ותמציתי. ולמה? פשוט כיוון שאופק הוא זכות מולדת לכל אדם. ואופק לא יכול להיות מאחורינו, אלא רק לפנינו. אופק יש בו חסד ומסתורין וסיכוי. וגם סיכון, כמובן.

    ולכן, בשיחה עם שני ההורים שהגיעו אליי, עברנו מהר מאוד לדיון החשוב באמת:

    מהן אותן הנחות שעליהן את מבססת את החששות שלך? מה מניע אותך לחשוב שצריך להתבייש במצב של בנך? ואז הם מסבירים בדיוק מהו אותו רציונל. ואחרי כמה דקות של תיאור ההנחות המפעילות אותם, ברור פתאום, שמה שהם אומרים הוא *שלהם*, והוא כולו מבוסס עבר. השקפות, חינוך, ניסיון חיים. 

    כך בדיוק נראית השלכה. מבוססת חוויה סובייקטיבית שאנחנו מחילים על אחר, על פי רוב, ללא הסכמה.

    במקרה של ההורים האלה, זו השלכה של קולות פנימיים, אנושיים ומוכרים, לתוך מרחב של אדם אחר, חדש, צעיר ושברירי. בוודאי שלניסיון החיים שלנו יש ערך רב. יש בכוחנו לתמוך בתהליך העיבוד והניסוח של סולם הערכים של ילדינו. יש לנו השפעה על ארגז הכלים שלהם, על שפה רגשית וחוסן נפשי. נפלא.

    אבל, מהו האיזון הנכון בין הקולות שלנו לקול הצעיר שרק מתחיל למשש את גבולותיו ולנסח זהות עצמאית?

     להישאר כיתה, מה אנחנו חושבים על זה? לתת לבן ללבוש בגדי בנות, איך זה מרגיש לנו? האם זה תקין? ומה אם זה לא תקין? ובכן, זאת תמיד תמיד השאלה, שנותנת לנו את הזכות, כביכול, להתערב, ולפעמים אף לפלוש, לחזית לא לנו. בין אם זה טוב או רע עבורם, יש כאן *שביל* של אדם, גם אם צעיר, תלוי, חסר ניסיון, שנועד להוביל אותו למקום של בהירות, מקום אותנטי, בטוח, עצמאי. ושם, העדינות שלנו היא המחוג שיקבע איזה הורים נהיה לילדינו. חוסמים את השביל כדי שלא יכאבו, יכשלו, יפגעו? מכוונים אותם? מתערבים בדרכם? מחווים דעה גם אם לא התבקשנו?

    השביל הזה הוא אישי. גם אם צעדנו בשביל דומה, זה שלהם הוא אחר. נסלל תוך כדי הליכה. 

    האם שדיברה על החשש שבנה ילבש בגדי נשים ויסבול בהמשך מיסורים חברתיים, אולי צודקת. אולי יש ממש בדברים. ובכל זאת, התשובה שלי אליה היתה, בבקשה *הפרידי* את החששות והדעות ממנו, עבדי את החומרים המתעוררים, ופני מקום. פני לו את הדרך. שימי את העבר שלך בחיקך החם וערסלי אותו. זהו רכושך הפרטי, והוא כולו באחריותך הבלעדית. אל לך לערבב בחומרים הפרטיים האלה את בנך. פשוט כי הוא *אדם נפרד*. ההשלכה, טבעית ככל שתהיה, היא לא המתנה שנרצה לתת לילדינו.

    ליווי ילדינו בתהליך ההתמודדויות החברתיות, הרגשיות, הבריאותיות, הרוחניות של הילדים שלנו הן חלק מהמשימה ההורית. השאלה שעלינו לשאול, שוב ושוב את עצמנו היא *שאלת המינון*. כמה הקול שלנו נוכח? כמה הקול הצעיר זוכה לקשב, לאמון, למרחב בטוח בכדי לתרגל עצמאות? לא הגיוני שנשאיר לילדים את ההתמודדויות שלהם ונפנה את הגב. אבל בבוא העת, אם נרצה או לא נרצה, הם יסובבו את גבם אלינו. הם ילחמו על הזכות להתמודד בעצמם עם האתגרים שלהם, ואז, חשוב שכבר יהיה להם ברור איך עושים את זה. איך בוררים עיקר מטפל, איך יוצאים לדרך באמון מלא במצפן הפנימי. לכן טיפוח של שביל עצמאי, עם יד בוטחת, מושטת לעזרה, שניתן בו לשמוע את ההולך, הוא המתנה המופלאה ביותר לתת לילדינו. ושוב נזכור, ונזכיר גם להם, גם יד מושטת מותר לדחות. זה בסדר, בריא ומבורך.

    להבדיל מהורינו, אנחנו מושכלים יותר. יש לנו מושג רחב יותר ולכן גם אחריות רבה יותר על הגבולות שלנו, ועל הגבולות של ילדינו. ולכן צריך שיהיה ברור מה עלינו לעשות. עלינו מוטלת האחריות לשרטט את מפת העצמי שלנו, ולזהות את השביל *מחוץ* לגבולותינו, להבין לעומק מהם הקולות המדברים מתוכנו, ולהבין שמופרדות היא עוד דרך לאהוב.