היום בבוקר הייתי באסיפת הורים של יהלי, הבן הבכור שלי. הוא לומד בביה”ס הבינלאומי של האג במה שע”פ הספירה המקומית נחשב ל – year 8 אבל שווה ערך לכיתה ז’ בישראל.
כלומר ה lower school באחד המבנים ההיררכיים הכי מסובכים, שמתפאר בכינוי secondary school. מבנה היררכי שעליו נכתב “חוק הפירמידה המתרוממת” של פרקינסון בסוציולוגיה – מבנה שממשיך לייצר תפקידי ביניים (מיותרים) וגורם לפירמידה להתרומם כל הזמן.
אפתח ואומר שעד כה לא ראיתי גבות מורמות נוכח העובדה המסתתרת במשפט הראשון שלי, לפיה אסיפת ההורים התקיימה בבוקר. משמע – אין לימודים.
כלומר, הקונספט הישראלי של אסיפת הורים שנמשכת עד למהדורת החדשות של השעה 8 בערב, אינו מוכר ומקובל במדינה שב 5:30 נועלת את דלתות רב החנויות שלה.
על מנת שבנך יוכל להשתתף באסיפת ההורים, כך נאמר ב”כרוז” שנשלח לנו בדמותו של דואר אלקטרוני, ה parents – teachers- students conference תתקיים בבוקר. נשמע כמעט מאשים. כי אם לא היו לנו ילדים, אולי לא היה צריך את האסיפת הורים עם השם הארוך הזה ואז לא היה מתבטל גם יום לימודים…..כמעט השתכנעתי….
בכל אופן – אם נדמה לכם שהשינוי היחיד בתמונה שיש לכם בראש של אסיפת הורים הוא אור היום (שלהזכירכם, גם הוא מצרך נדיר פה בחודש נובמבר ולא בקלות נעתר להזמנה לאירוע), תחשבו שוב….ושוב, ושוב וגם אחרי הרבה חשיבה, לא תצליחו לדמיין את הקונספט המקומי.
ראשית – חשוב לציין שלמאורע עצמו קדם רישום של שבוע!!!
לא המורה קובעת שעות הגעה ואתם מתחננים שלא תקבלו את השעה הבלתי אפשרית – שלוש אחה”צ, רק כי שם המשפחה שלכם הוא “ארבל”, אלא אתם מכניסים קוד (קופון) שהונפק ע”י אדם שעובד בתחתית הפירמידה של פרקינסון, ומגיעים למערכת שלא מביישת את הבידינג בחוג למנהל עסקים של אוניברסיטת ת”א. רשימה של עשרות מורים ושעות קבלה נפרסת לפניכם, ואתם כמו חובבי סודוקו, צריכים לבנות מערכת כזו שמכילה רישום למקסימום חמישה מורים, שבע דקות עם כל מורה, ועשר דקות המתנה בין פגישה לפגישה. הפגישות מתחילות מהשעה 8:30, אבל ב 9 יש הפסקה של 20 דקות למורים שכבר עבדו חצי שעה תמימה ביום לימודים, שבוטל לטובת השתתפות של ילדיכם באסיפת הורים שאורכה 7 דקות כפול 5 מורים…..
אם אתם עדיין איתי, ולא פרשתם אחרי 7 דקות, הרשו לי לקחת אתכם למקום ולדרך שבה הכל מתנהל.
אז אם צלחתם את ה”בידינג” ו”זכיתם” לפגוש את “חמשת המופלאים” שלכם, אתם מתייצבים נרגשים כמו הורים לילד בלשכת הגיוס, ליד אולם הספורט של ביה”ס. לפני הכניסה לאולם, יש מפת ישיבה ענקית, עלא חתונת השנה של צחי קומה, שמציגה את המיקום של כל מורה ע”פ הטור ששייך למקצוע שלו. או בעברית פשוטה – המורה להולנדית ולספרדית ישבו בטור של מורי השפות וכן הלאה….
אחרי שאיתרתם את ה”מקום” שלכם, אתם ממתינים בכניסה לאולם מלא סדרנים בני 13, שמתנהלים באותה חשיבות של מארחת ב”טייזו”. מידי שבע דקות הם מאשרים כניסה של הורים למפגש עם המורים ש”הזמינו”. מעל כולם תלוי שעון עצר שמשמש למשחקי הכדורסל שמתנהלים במקום, ומזכיר ל”אורחים” את הזמן שעוד נותר להם עד ל”התקפה” הבאה.
המורים מנהלים מעין “ספיד דייט” עם ההורים והילדים כשהם מעדכנים על המצב הלימודי במקצוע המדובר ואף מקשיבים לפידבק מהמשפחות. כשהשעון מראה 8:57 הסדרנים נכנסים לפעולה. הייתי רוצה לומר שהם רומזים בעדינות למשפחות לסיים, אבל זה רחוק מלהיות נכון. משפחה שנכנסה ונעמדה בנימוס ליד מורה שעדיין משוחח עם הורים, זוכה מייד ל”ביקור” של סדרן קטין, שמיידע, בלי בושה, את המשפחה שמעכבת את הלו”ז, שזמנה תם. הקטין אף מזכה את המורה “פורעת החוק” במבט. ילד בן 13 שמנהל מורה. תאמינו לי, זו לא אסיפת הורים, זה יום הפוך…..
אז אם חשבתי שנשב במסדרון בי”ס על כיסאות ילדים שהטוסיק שלנו כבר נשפך מכל הכיוונים שלהם, כשאור פלורסנטי שוזף את עורינו העייף מיום עבודה, מתפללים שהאיחור של השעה שדווח בקבוצת הוואטסאפ הכיתתי, לא יתארך דווקא עכשיו, ומתים כבר ללכת הביתה ולשחרר את הסבתא התורנית, התבדיתי.
האור הפלורסנטי הוא האלמנט היחיד המשותף לשתי אסיפות ההורים. אה, והדמויות הראשיות – ילד, הורה ומורה. חוץ מזה, בית הספר הבינלאומי מנהל אופרציה שמשתווה למבצע צבאי מסווג. המורים מקבלים את פניך רעננים. הגברים עונבים עניבות. לכל מורה מחשב נייד והוא אף מצויד במבחנים של הילד כראיות. הם מוכנים לקראתך, “שולטים בחומר” ועובדים יפה תחת לחץ. הם יעילים מאוד, משתדלים לייצר גם קשר אישי ולהיות נגישים ופתוחים. 
אחד מהחמישה יליד ירדן, מקבל את פנינו ב”בוקר טוב” ושובר את הקרח, זה שלא באמת קיים במזרח התיכון. ממשיכה את החום הזה המורה לספרדית, שאי אפשר שלא להתאהב בה ולדמיין אותה כ”אמסטרדם” בעונה הבאה של “בית הנייר”.
היתר קורקטיים – מורה לאנגלית, הולנדית ומדעים. לא מקצועות שחום זורם בעורקיהם….אולי רק אם מחממים מבחנה….
לפני השעה עשר בבוקר אנחנו כבר בחוץ. ליהלי יש עוד יום חופש שלם לפניו. ממש כמו שם הספר “כל החיים לפניו”, אבל הוא לא רואה את זה ככה. הוא רק רצה לגמור את האסיפת הורים הזו. עוד מחכים לו שיעורים במדעים, הוא אומר. הלוואי ובמקום כביסות, קניות בסופר, בישולים וניקיונות, היו מחכים גם לי שיעורים במדעים…..
אנחנו יוצאים החוצה לגשם. אני מעיפה עוד מבט במבנה הענק של בית הספר. נזכרת שחשבתי שהיסודי בכפר סבא, על 600 תלמידיו, הוא גדול….הוא פחות מחצי מביה”ס הנוכחי של הילדים….הכל יחסי כנראה….
גם שבע דקות היו תמיד מקושרות לגן עדן – זוכרים את המשחק? והנה – הן פרק הזמן שנבחר למפגש עם מורה, מפגש שעבור יהלי, למרות הציונים שלו, הוא רחוק מאוד מגן עדן.
זו הפעם האחרונה שאחווה אסיפת הורים שכזו. בשנה הבאה נחזור לשבת במסדרון חטיבת הביניים בכפר סבא, תלויים בחסדי קבוצת הוואטסאפ ומחכים למפגש עם מורה שאמור להיות תחום בזמן, אבל שהזמן הוא דבר יחסי בו. עוד נתגעגע לסדר ול 7 דקות האלה שייתכן שממרחק יראו לגמרי כמו 7 דקות בגן עדן….
