Category: הבלוגיה

כמו במילות השיר מינוס האמא וחמש אחר הצהריים, הגעתי גם אני לכיכר דאם מלווה בצלמת שאיתי – ענבל טור שלום. היתה זו שעת צהריים ביום שמש יפה, אחד מאלה שמלווים את הולנד בחודש האחרון מאז שהקורונה החזירה את כולם לבתים. הגעתי למטרות צילומי תדמית לאתר שלי, שאני מנסה לקבוע מאז חודש פברואר. הם נדחו כבר מספר פעמים בשל מזג האוויר ולאחרונה בגלל הקורונה. אבל לאחרונה חשבתי שאולי ה”מצב” הוא דווקא הזדמנות לצילומי חוץ באמסטרדם. 

דמיינו לכם יום שמש יפה של קרוב ל 20 מעלות בשבוע שגרתי נטול קורונה. עכשיו תנסו להצטלם לבד בכיכר דאם ללא רקע של המוני אדם מאחוריכם….

תעברו לתעלה – מסוגלים לדמיין אותה ריקה? אז תצטרכו להשתמש בכל מאגרי הדמיון שלכם. 

>>> קורונה בהולנד – כל העדכונים 
>>> לערוץ יוטיוב של דאצ׳טאון 

אמסטרדם של אפריל 2020 היא עיר רפאים. כיכר דאם האייקונית עומדת ריקה מוקפת במכוניות משטרה. במרכז הכיכר אישה אחת, שמפריחה בועות סבון למחייתה ואיש מחופש למלאך המוות. 

פריים סימבולי למדי בעיני בימי קורונה, שמאחד בתמונה אחת בין המוות לחיים ולחופש של בועות הסבון. הייתי קצת מופתעת שלמרות המצב יצא לו האיש מחופש כך ובאמת חשב שמישהו ירצה להצטלם איתו בתקופה שכזו… הרי את מלאך המוות אנחנו פוגשים כל יום על גבי המסכים בחודש האחרון, אז למה שנרצה לחלוק איתו מסך גם בכיכר דאם?

אחרי מספר צילומי יונים ובועות סבון עברנו לתעלות. הגענו לשם בהליכה איטית ונינוחה כשמסביבנו רוכבי אופניים מקומיים, שבוודאי לא זוכרים את היום שבו זכו לרכיבה כה רגועה ברחובות מרכז העיר והולנדים שגרים לאורך התעלות וישבו בחוץ מתחרדנים בשמש. מעניין מתי בפעם האחרונה הם עשו את הפעולה הפשוטה הזו ונהנו משקט נטול רעש גלגלי מזוודות. 

לולא הקורונה, זו היתה התמונה שלי. תמונת השער שלי. 

אבל הכיכר הריקה מאדם והרחובות הנטושים, היו ניגוד כואב לחיים שהיו פה רק לפני חודש. לחופש התנועה, להיעדר הפחד וכן, גם לטירוף התיירותי של העיר הצעירה והתוססת הזו. עיר שהפכה מעיר של ממריצים לעיר של סמי הזייה, לעיר מנומנמת על ואבן…

וגם אני לא תכננתי להגיע ככה לצילומים שכל כך חיכיתי להם. תכננתי להגיע מסודרת ומתוקתקת מלמעלה עד למטה. אחרי טיפול פנים, ביקור אצל הספרית, חידוש הלק ג’ל וכן….במצב גופני קצת יותר “מהודק”…

אבל כמו שאומרים אצלנו היהודים: “אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, תספר לו את התוכניות שלך”…

זה לא היה היום שתכננתי ואמסטרדם כבר לא נראתה כמו העיר שהכרתי. אבל זה היה כל מה שרציתי. יום שמש יפייפה, חֶברה טובה (גם אם ממרחק ביטחון), לוקיישנים ריקים שאפשרו לי להיות חופשייה בצילומים וגם להחליף בגדים באין מפריע והרבה חומר למחשבה.

ואולי זו המהות של הקורונה – פשוט להיות אנחנו, לא לתכנן, לחשוב על ההזדמנויות, שניתנו לנו למרות ההגבלות על המרחב –  הרי את המרחב המחשבתי אף אחד לא הגביל לנו. לשים את הכל בפריים אחד ולזכור את התקופה הזו לנצח. 

קורונה סטייל הולנד: על בגדי זהות ובגדי ביטחון בעיתות מלחמה ובעיתות שלום

אחת החזיתות של משבר הקורונה, שפחות נוח לדבר עליה ברבים (וחבל) היא החזית הזוגית.

ברור שהזוגיות היתה גם לפני משבר הקורונה, שדה שחלקו מעובד בעקביות, ובחלקו יש קצת קוצים בשוליים. הזוגיות היא מראה תלת מימדית שצועדת איתנו בכל אשר נלך, ככה זה. ולכן ברור שמצבי קיצון כמו סגר או חרדה כלכלית, דאגות בריאותיות וריחוק מהמשפחה המורחבת, יעצימו קשיים קיימים. אבל, זהו רק חלק מהתמונה. כי המצב המיוחד הזה, יכול לשמש גם כהזדמנות נפלאה למנף חברות ולהעמיק אינטימיות.

האתגרים הזוגיים בסצינה הביתית הרועשת והתזזיתית הם רבים ומגוונים, ורגע לפני שעושים טעויות חפוזות ומצטערים עליהן, הנה כמה כללי אצבע לעת חירום, ששווה להעלות לדיון ולגבש סביבן הסכמות. 

>>> קורונה בהולנד – כל העדכונים 
>>> לערוץ יוטיוב של דאצ׳טאון 

פרטיות ושקט

ראשית כל נחדד, ונקדש: נפש האדם זקוקה לשקט. כמו שינה, כמו פעילות גופנית. שקט, צורך קיומי אמיתי. בשקט נוצרת בהירות, נוצר מגע בין חלקים פנימיים, סירקולציה חיונית שהנפש שלנו מקיימת מראשית ועד סוף חיינו, כדי לייצר את הגרסה המדויקת שלנו וכדי לדעת מה נכון לעשות. בלי שקט, אין מצפן לדרך. וכן, זה מתאפשר גם בתוך המולה ולחץ אבל באופן חלקי ולזמן מדוד. ואכן, מי שמתרגל מדיטציה כבר שנים, יצליח בקלות רבה יותר לייצר שקט פנימי גם בעתות סערה. אבל רובנו ממש לא שם. וזה, בסדר גמור. 

הרצון הטבעי והבריא להיות לעזר, לאוזן קשבת, לתמוך, להתקרב ברגעי משבר, הוא רצון מבורך. הוא מעיד על האמון של בני הזוג בקשר והתפקיד המרכזי של היחסים בחיי השותפים.

אבל, אם נרצה לגונן על הנכס היקר הזה, מומלץ להקדיש מחשבה לצורך נוסף, שכביכול עומד בסתירה.

הצורך הבסיסי בשקט ופרטיות, הגובר בימים אלה, נועד להגן על המשאב הגדול ביותר של הזוגיות – העצמיות. עצמיות היא היכולת של הפרטי להגדיר את גבולות הנפש, לדעת להגדיר צרכים ותחושות, לנתב רגשות ולעבד אותם. עצמיות היא המסד לזוגיות בריאה ויציבה, ולכן חיוני לגונן עליה. אמנם הביחד שנכפה מבחוץ מעודד עשייה משותפת ופעילות אינטנסיבית במרחב המשפחתי, אבל שיחה משותפת ועבודת כתיבה פרטית ששני בני הזוג יעשו, תוכל לרומם את הביחד לפסגות חדשות, כיוון שתכיר בצורך בזמן שבו כל אחד הוא אדם נפרד, שייך לעצמו בלבד. זמן שיש בו אפשרות לצאת לבד החוצה או להסתגר בחדר בשקט. זמן שניתן להקדיש לאוורור והדהוד פנימי, שקשה כל כך לייצר כשילדים מטפסים עליך ובמקביל צריך לטגן, לקפל, להקריא ולקלח.

מה עושים: קובעים פגישה זוגית. המהדרין יתכבדו בדרינק, פינה נעימה לישיבה, אווירה מתאימה. לכבוד הפגישה לוקחים דף ועט ועונים לבד על השאלות הבאות:

1. למה אני הכי מתגעגע/ת עכשיו כשאני מדמיינ/ת את הלבד שלי?
2. מה המתנה שהייתי הכי רוצה להעניק לך?
3. מה האתגר הגדול ביותר שלי בסגר?

את התשובות על השאלות האלה, בכתב יד, מקריאים בפגישה המשותפת. רק משתפים. לא דיון, לא חיווי דעה, לא הערות שוליים. מבלי לגעת בטלפון או להציץ בטלוויזיה, פשוט הקשבה כנה, אוהדת. 

הצעד הבא הוא תיאום לוח זמנים קבוע שעליו מתחייבים. מדי יום, חצי שעה לכל אחד. לבד, בלי דין וחשבון. בשקט, בדרך המתאימה לך ביותר. התיאום מראש מבהיר שאין צורך לבקש או לקבל שחרור. זו אינה מחווה של רצון טוב, זאת לקיחת אחריות עליונה על היחסים ובעיקר על הבריאות האישית, שעליה אנחנו נלחמים עכשיו. 

כשיגיע הרגע לצאת, לא יהיו שום לחצים או מניפולציות, אך ורק פרגון. וגם אם לא יהיה, יוצאים ודי. חיוני לשמור מכל משמר על ההבטחה ההדדית הזאת. היא תשמור עליכם כפליים.

הסכמות ומחלוקות

אולי בימים כתיקונם המרחב שאינכם חולקים מאפשר לחמוק ממחלוקות, פשוט כי אתם לא עדים לפערים וסתירות בסגנון ההתנהלות. שעות מועטות יחד חוסכות חיכוכים. והנה עכשיו כשכולם בבית, הכל בפנים. סגנונות שונים, תפיסות אחרות, התמודדות אחרת עם מצוקה. הוא מרדים אחרת ממך, כמה מעצבן. היא מתדיינת איתם כשאתה כבר היית קובע עובדות, מתסכל אותך מאוד. 

ותכלס יש הרבה על מה לריב, וזה בראש ובראשונה סובב סביב אתגר ההורות לילדים הכלואים בבית ויוצאים (טיפה) מאיזון. יש גם ויכוחים על התנהלות כלכלית, וכמובן על חלוקת נטל במשק הבית. יש ביקורת על אורח חיים שמצליח להצית את הצד השני, פשוט כי ככה זה עכשיו. 
הבקשה כאן היא לעשות משהו שנראה כביכול כמו פשיטת רגל ערכית, אבל בפועל יכול להציל את המצב. 

אתם סגורים בבית עם מישהי-מישהו, שאולי את האחיזה המעטה שעוד יש להם בתוך חוסר הוודאות הכללית, ינסו לתבוע באמצעות הכתבת כללים לאחרים, ביקורת, שיפוט, או לחילופין התנתקות מהמתרחש וצלילה לתוך טלפון או ספר. זה, אפילו אם מעצבן, מובן וטבעי. אין טעם לצפות מאנשים (במיוחד מי שאתם אוהבים) להיות משהו שהם לא. זה זמן לעשות הפוך. זה זמן להגיד בקול רם, אני רואה אותך. אני לא בז/ה לך. אני לא מתפלא/ה שקשה לך. לא מוזר לי שאת/ה צועק/ת ומאבד/ת סבלנות. 

במקום לחנך אותך ולנזוף בך שיצאת לא משהו, אני אגיד לך, ברור לי שקשה לך. בוא ניתן לזה מקום. ניקח את הקושי וניתן לו שם. למשל, “כשהם לא מקשיבים לי זה מעליב אותי”, או “כשמשאירים כאן בלגן אני מרגיש זלזול”. 

במקום להטיף מוסר, נושיט יד ונגיד, זה אנושי, ואנושיות היא כרגע כל מה שיש לנו. יתר הכיסויים ושכבות ההגנה נלקחו מאיתנו. רק אנושיות, ולכן רק חסד אנושי, יהיו איתנו ברגעים המורכבים האלה. וזה, די והותר. 

מפתיע עד כמה מחווה כזאת שולפת את הקוצים גם ממי שיוצא לו עשן מהאוזניים. אין צורך להסכים כדי לוותר על קרב. זה אומר- אין צורך לנסות להתגבר על מחלוקות. זה לא הזמן לגבש עמדה אחידה לגבי גידול הילדים וניהול משק הבית. זה הזמן לשחרר אחיזה ולהשלים עם היכולות המוגבלות שלנו. זה, יותר מהכל, ילמד את הזוגיות שיעור חשוב בקבלת העצמי, המוגבל, העייף. קבלה היא תנאי לחברות אמת. 

מה עושים: 
מגדירים גבולות גזרה. ארוחת ערב, אתה תעשה (כמו שאתה מבין). את תכניסי למקלחת (בדרך שאת מוצאת לנכון). ושם, מתחייבים מראש, לא להיכנס לדיונים. שום דיון תוך כדי קציצות וכלים לא יוביל לשיח אמיתי עם תובנות מצמיחות. אז שם מחליטים מראש:

אין דיון, פועלים רק מתוך תכנית מוסכמת. לא מנסחים עכשיו מניפסטים לטווח ארוך, רק מסכימים שהדברים לא יקרו לשביעות רצוננו המלאה, ומגנים על זה בדיוק. מכילים את העובדה שזה יעזור לדברים להתנהל בחסד ולא במגננה, שזה רווח עצום, במיוחד עכשיו.

קרבה וחברות

בתוך זרם האפשרויות האינסופי לדרכי מילוט מתחושת המחנק ומגבלות התנועה, יש לנו את הזכות לבקש רגע של הפוגה מהדחף האסקפיסטי, ולבקש עזרה בלראות בתוך האין, את היש. בדיוק בשביל זה יש חברים. זוגיות מיטיבה המבוססת על חברות, אמורה לתת לשניכם מקום שממנו אין צורך לברוח או להתחמק. פשוט כי הוא אותנטי, בטוח ומצודד.

אבל הזמן הלוחץ הזה יכול לייצר גם תחושה לא נוחה במרחב הזוגי, פשוט כי הכל מרגיש יותר מדי. אבל הזכות לצאת מחוזקים מתקופת המשבר הזאת היא זכות שצריך להילחם למענה. כשיש מולך מי שרק מנסה למסמס אינטימיות וקרבה, זה כנראה כיוון שמשהו שם לא מרגיש נעים ומעודן מספיק. זה הזמן לקחת אחריות ולנשוף בגחלים הללו, בכדי לתת את התחושה שיש מישהו בצד השני שמתעקש על החברות גם כשנדמה שאין חשק והכל נראה אפרורי וחסר ברק. התעקשות על חברות היא לא לנדנד להיכנס למיטה יחד, לגעת כשלא נעים, לבקר את הצד השני שנסגר ומשתבלל. התעקשות יכולה להיות שקטה וסולידית, ובעיקר מעודנת ולא שיפוטית. 

מה עושים: זה הזמן לבדוק את עצמך:

• האם יש משהו תלותי או נזקק מדי בהתנהגות שלך שמרחיק את הצד השני?
• האם יש בך מידה מספקת של קשב וסקרנות אמיתית? האם את/ה שואל/ת מספיק שאלות המעידות על עניין אמיתי?
• האם יש בך מספיק אמפטיה וחמלה מול קושי ומוגבלות?
• האם ביקשתי סליחה לאחרונה? אולי יש טעם לבדוק את עצמך ולבקש קצת סליחה?

אלה הן שאלות בסיס בקשר זוגי, שחשוב להקדיש להן זמן ותשומת לב, בעיקר עכשיו.

אינטימיות, פיזיות, מיניות, הומור, תמיכה, יהיו המרכיבים החיוניים שיזינו יחסים בריאים. ולא, זה לא תמיד שם. ואין ממה להיבהל. התקופה המוזרה הזאת היא הזדמנות להיות בשיח פנימי עם עצמך, ושיח משותף בדיוק על המימדים האלה. כי אולי היחסים האלה אינם מצדיקים המשך, ושעת המבחן הזאת מאירה זאת באור בהיר. אבל, אולי דווקא השעה הזאת מבהירה עד כמה מי שאיתך דווקא כן ראוי לאהבתך, מושך אותך, מעורר בך התרגשות,והנה קיבלת הזדמנות פז לומר לה/לו את הדברים ולשרטט מחדש את מסגרת התשוקה והאמונה באהבה. 

בהצלחה, 
שלכם ולרשותכם, רותי שלו
 ruti.shalev@gmail.com

רותי שלו האתר

זוגיות ישראלנדית – איך עושים את זה?

במאמר הקודם דיברתי על מטבחים קטנים, אבל האמת שלא רק המטבח קטן בבתים ההולנדים, נכון?
מה שמצחיק זה שלכל מילה יש להולנדים לשון הקטנה (je), אבל כשהם מדברים על חדר שינה בגודל של 2X2 מטר, הם קוראים לזה אשכרה חדר.

סיפרתי לכם במאמר הראשון שלי על בחירת הבית שלנו בזכות האור הרב שנכנס בכל שעות היום (כשיש אור :-)), אך הפרמטר של גודל החדרים היווה גם הוא משקל בבחירת הבית שלנו. שני חדרים בגודל של 16.5 מ“ר היו אטרקציה די רצינית. התפשרנו על מטבח וסלון קטנים תמורת חדר שינה וחדר משרד מרווחים. אז לא הפריע לנו שהחדר האמצעי צנוע במידותיו שהרי הוא היה מושלם לחדר ארונות. 

אתם בטח יכולים להבין אותנו, שלא חשבנו אז לעולל זאת לילדתנו המתוקה, ולשכן אותה במקום שאנחנו קוראים לו חדר ארונות או תא… אבל מה? כשזה הגיע למצב שצריך לעשות הפרדת כוחות עם אחותה, אחרת יישפך פה דם, נאלצתי להשתמש בכל היצירתיות שלי ולהפוך ארון לחדר. טוב שזה קרה אחרי שכבר רכשתי ניסיון בעיצוב חללים קטנים, ואיך עשיתי זאת אתם שואלים? אספר מיד.

>>>קורונה בהולנד: כל העדכונים

>>>הקוד הגנטי של העיצוב ההולנדי

>>>ערוץ היוטיוב של דאצ’טאון

הגודל לא קובע 

אני יכולה לומר לכם שהמחמאה הכי גדולה שקיבלתי לפני מספר שנים היתה כשהחלפנו בתים. מעשה שהיה כך היה:

חברה יקרה עם הפרעות קשב וריכוז כבדות סידרה לנו החלפת דירות עם שכנתה בלב ליבה של תל אביב, ממש צמוד לתאטרון הבימה. עד לרגע ההגעה של השכנה של חברתי לביתנו הצנוע לא הבנתי שמדובר בשש נפשות שעומדות לאכלס לנו את הבית! הייתי בטוחה שמדובר באישה אחת מבוגרת ורק חששתי איך היא תעלה ותרד במדרגות ההולנדיות הטיפוסיות, המבין יבין.

כשהגענו לדירתה המרווחת בתל אביב חשבנו לעצמנו איך שפר מזלנו וקיבלנו  בית כזה ע נ ק במיקום נהדר. ואז התחילו גם רגשות האשמה: מה היא (ואחר כך כשנודע לנו – מה הם!) קיבלו בתמורה. כשחזרנו כל אחד לביתו, היא סיפרה לחברתי איזה בית מדהים ומרווח יש לי. 

אז מה הפואנטה פה? שהגודל לא קובע – הבחירה הנכונה כן.

איך אני עושה את זה? הקוד הראשון זה טרנספורמציה, הקוד השני זה כמה שפחות – זה יותר, כלומר להימנע בכל מחיר מגודש של רהיטים ואביזרים.

שיטת הריהוט הרב שימושי ודרכי אחסון יצירתיים

במאמר זה אספר לכם על שיטת הריהוט הרב שימושי ודרכי אחסון יצירתיים.

נתחיל בסלון: בהרבה חדרי מגורים כאן בהולנד, יש צורך למקם גם את פינת האוכל. אז תתארו לכם פינת ישיבה, פינת אוכל ואולי גם פינת מחשב בחלל של 25-30 מ“ר.כל רהיט שנכנס לחלל כזה צריך שיהיה לו ערך מוסף:

שולחן סלוני יכול להיות בצורת הדום לרגליים, עדיף עם אופצית אחסון. אם זה הדום עם ריפוד רצוי שיהיה עם מגש תואם שאפשר להניח עליו כיבוד בשעת הצורך. אפשר שיהיה בצורת ארגז ויהפוך לשרפרף כשצריך או שפשוט יהיה נייד. בבתי שלנו למשל, יש שני ארגזים קטנים המכילים פאזלים של הבנות ושאר פיצ’פקעס. הם עומדים רוב הזמן לצד הספה. כשבאים אורחים הם מועברים לקדמת הספה והופכים לשולחן סלוני לכל דבר. כאשר מספר האורחים הבאים לארוחת ערב עולה על שישה, הם הופכים לשני מקומות ישיבה.  

אני ממליצה לדאוג לכסאות אוכל נוחים לישיבה ארוכה, אך לא יותר מידי כבדים כדי שיהיו נוחים להזזה. כך הם יוכלו לשמש מקומות ישיבה נוספים בחלל המגורים, למשל בפינת ישיבה כמו במקרה שלנו שיש מקום רק לספה אחת.

אם ביתכם קטן ואין לכם חדר אורחים, מומלץ לדאוג שהספה בסלון תיפתח למיטה זוגית. במקרה כזה כדאי לבחור ספה ללא כפתורים וגם שלא תהיה מחולקת למושבים לשם נוחיות שינה מירבית. אם יש לספה גם ארגז אחסון, זכיתם בלוטו. למותג – Innovation Living לדוגמא יש ספות מעוצבות הנפתחות למיטות זוגיות.  

אני מאוד אוהבת שולחנות אוכל עגולים בחללים קטנים. סביב שולחן בקוטר של 120 ס״מ עם רגל במרכז, יכולים לשבת בשעת הצורך אפילו 8 סועדים. 

לזכוכית יש יתרונות וחסרונות: בחלל קטן, זכוכית נותנת הרגשת מרחב כך שאם שולחן האוכל עשוי מזכוכית, הוא תופס פחות מקום בעין. יתרון נוסף זה שהוא קל לניקוי ולא רגיש לכתמים. החסרון של שולחן זכוכית, בייחוד במשפחות עם ילדים, אלו טביעות האצבעות – שנראות לעין לא רק בחלק העליון של המשטח אלא גם בתחתיתו – ראו הוזהרתם. 

אם אתם צריכים עוד מקום אחסון ויכולים לדחוס לחלל עוד ארון, עדיף שייטמע בסביבתו או שיבלוט כ- eye catcher. אם בחרתם באפשרות הראשונה כדאי שיהיה פשוט ובצבע הקיר (בהיר). אם בחרתם באפשרות השנייה, תדאגו שזה יהיה הרהיט היחיד שבולט בחלל. 

בדצמבר האחרון הפתעתי את עצמי והצלחתי לארח 15 נשים מקבוצת ”נפגשות בסלון“. לכולן היה מקום לשבת במעגל, היו שולחנות לכיבוד וחלל פנוי במרכז, כל זאת בזכות השימוש הנכון ברהיטים. 

חדרי שינה 

אם מדובר בחדר שלכם או של ילדיכם אני ממליצה תמיד על מיטה עם אופציה לאחסון. כמו שאי במטבח זה שדרוג בלתי רגיל לאחסון, כך גם החלל מתחת למיטה. תחשבו על זה שהמיטה שלכם בגודל של לפחות 1.60×2.00 מטר שבעזרת מגירות יכולה להפוך לארון אחסון שימושי וחסכוני מבחינת המקום.  

בחדרי ילדים אפשר לבחור במיטה רגילה עם מגירות מתחת או מיטה גבוהה יותר וארונות מתחת. אם יש מקום, אפשר גם להפוך את מדרגות המיטה הגבוהה למגירות אחסון.  

 יש מצבים קיצוניים כמו במקרה שלנו שפשוט אין מקום למיטה! החדר כל כך קטן והתקרה נמוכה שגם האופציה של מיטה גבוהה בלתי אפשרית. במקרה הזה, ריפדתי את כל הרצפה במזרן זוגי, הגבהתי את אזור השינה עם מזרן נוסף ברוחב 70 ס״מ, שולחן כתיבה תלוי והישיבה על כדור. בצורה כזו בתי יכולה לישון, לשחק עם חברות ואפילו להזמין חברה ללילה. ארון בגדים תלוי גם כן ומתחתיו קופסאות אחסון קטנות להלבשה תחתונה. שאר הארונות תלויים בגובה, הדלתות מזכוכית והן משמשות מסגרות לתמונות ממסענו באוסטרליה. בצורה כזו הפכו הארונות לפריט קישוט. והכי חשוב, כניסה לחדר עם דלתות הזזה שחוסכות מקום.

לסיום אדבר על הרדיאטורים שתופסים מקום ומגבילים את השימוש בחלל. למזלנו יש כיום הרבה אופציות לוותר עליהם. לכל אופציה יש מגבלות וצריך לבדוק כל אחת לגופה. האופציה החביבה עליי זה החימום הרצפתי. לא רק שסוג חימום זה חוסך המון מקום, אלא החום שהחימום הרצפתי מפיץ, הרבה יותר נעים. במקרה ואתם מאוהבי השטיחים הרכים או שהרצפה שלכם מעץ, סוג החימום הזה אינו מתאים לכם (הכוונה לא לפרקט, אלא לבתים הישנים שהקונסטרוקציה עשויה עץ).
אפשרות אחרת היא חימום סמוי בקיר כולו. צריך לקחת פה בחשבון שהקיר צריך להישאר כמה שיותר חשוף, דהיינו בלי ארונות שיחסמו אותו. קיר כזה מפיץ חום עד 5 מטרים ממנו. 
חימום חבוי בפאנלים, גם כאן צריך לדאוג שהרהיטים לא יחסמו את החום. אפשר פשוט לדאוג לרהיטים עם רגליים גבוהות או תלויים.
חימום בזגוגית החלון: זה חימום שעובד על חשמל ועד עכשיו לא היה כל כך פופולרי, אבל עם המגמה החדשה של הממשלה לעודד בתים ללא שימוש בגז מצד אחד והסובסידיות לרכישת פאנלים סולאריים מצד שני, האופציה הזו הופכת לדי אטרקטיבית אם יש לכם חלונות גדולים.

אביב הגיע, פסח בא

אז עכשיו כשאנחנו נמצאים בביתנו (יותר מהרגיל) ואנחנו ממש לפני חג פסח, כדאי יותר מתמיד להסתכל סביב ולבדוק איך אנחנו יכולים ליצור לעצמנו יותר מרווח נשימה. זה הזמן לסדר פסח, זמן לשאול מה מיותר לנו בחלל ? מה אנחנו יכולים לשנות כדי ליצור יותר מרחב מחייה לכל דיירי הבית? 

אם יש לכם צורך בשינוי ואתם עדיין מתלבטים כיצד לעשות זאת, תוכלו לפנות אליי בשיחת וידאו ונבדוק יחד את האפשרויות. העלות: €60 לשעה.

אתמול בתשע בערב, בעוד הקופאית העייפה ב”אלברט היין” השכונתי שלנו, סורקת את הברקודים של מוצרי היסוד שקניתי ברגע של התקף חרדה (כאילו אני ומשפחתי מתעתדים להיכנס לבידוד במסתור של בית משפחת פרנק), קריסטינה הזכירה לי שהיא מחכה לפוסט החודשי שלי, שצריך להיות כתוב ומצולם לעוד מספר ימים. 

האמת, שחשבתי שמלבד וירולוגיים, רופאים ומדענים, אין מקום גם לפרסונות אחרות בדאצ’טאון שמתפרסם בימים אלה (למעט אולי “מומחים” בוגרי 16 עונות של ה”אנטומיה של גריי”). כששאלתי על מה אכתוב החודש – היא הציעה שאולי אכניס קצת צבע וצבעונים, וציינה שפארק קוקנהוף צפוי להיפתח ב 21.3.2020. 

אז קודם כל, הנה, עכשיו אתם יודעים ושנית – היות הפארק חביב על שוזרי הפרחים ברחבי העולם, שרבים מהם משתייכים לעמי המזרח הרחוק, אני לא בטוחה שאהיה שם על מנת לסקר את האירוע הצבעוני הזה השנה. בכלל, אני חושבת שהשנה שלנו מאבדת צבע עם כל החלטה (אחראית) על ביטולו של עוד אירוע בואך יום המלך. אבל אני עדיין מקווה שעד סוף מאי עוד נוכל להנות מהצבעונים בבטחה, לא רק בשדות הפרטיים שלצידי הדרך ולצד כל עמי העולם. 

אבל עד שזה יקרה, עדיין צריך כמו שקריסטינה חזרה וכתבה לי, “לשמח את האנשים”.  

אותנו, שאפילו את החג הכי צבעוני בשנה היהודית, פורים, אנו חוגגים בחצי כוח, עם מסיכה שלא אנחנו בחרנו בה. מתחפשים בבתים ומצלמים, שולחים בדואר משלוחי מנות במקום לתת אותם פנים מול פנים בתוספת חיוך, שלא לומר חיבוק, “מרימים אגודל” ו”מחבבים” מרחוק תוך כדי חיטוי ידיים בג’ל שלא ברור לנו, אם נוכל שוב למצוא על המדפים.

אז איך מכניסים בכל זאת את הראש הבריא למיטה החולה הזאת, משלבים גם סטיילינג תרפי ויוצאים מזה בחיים. איך מבודדים את עצמנו ועדיין שומרים על ביחד שיעזור לנו לעבור את התקופה הזו? איך מנהלים שגרה, שהיא רצף של פעולות שחוזרות על עצמן, בתוך תקופה שהמאפיין המרכזי שלה הוא חוסר ודאות, שלא ברור אם הילדים ילכו מחר לביה”ס, אם צריך לקנות עוד פסטות ואורז (מצחיק שבסוף אנחנו מצטיידים במוצרי מזון שמאפיינים בדיוק את המדינות שבהן הכל התחיל…), אם כדאי להוסיף גם פראצטמול לכמות הויטמינים היומית שכל המשפחה כבר נוטלת על דעת עצמה,  ומתי תהיה כבר שמש, שאולי לא תשים קץ לקורונה, אבל תשים קץ לדיכאון שלי, לפחות, מה שאולי יאפשר לי להילחם טוב יותר בקורונה אפילו ברמה המוראלית….

ואז חשבתי על כמה הקורונה הוציאה מכל מדינה את המהות שלה. היא זיקקה את ערכי הליבה כמו שקורה תמיד במצבי קיצון.

 והולנד, היא מדינה שטוחה, מישורית, היא לא מעצימה שום דבר, אפילו לא אנשים, אז בטח שלא וירוס. וככזו מבחינתה, הקורונה היא לא יותר משפעת עם יחסי ציבור טובים ואסטרטגיית שיווק מעולה. והיות שהיא לא ביטלה להם, בינתיים, שום דבר, בטח לא חג כמו פורים, אין מה להתחמש במסיכות ואין מה לעשות ממנה דרמה. וגם לא צריך להגיע לבתי החולים, ביננו. ומי שלא מראה סימפטומים, גם אם הוא מטפל בילד חולה בנגיף, יכול להסתובב חופשי. כי יותר מכל, הולנד היא מישור אחד פתוח, אחו שפרות חופש רועות בו וילדים חולים לא מאובחנים מסתובבים בו ללא חשש, מסיכה או ג’ל לניקוי ידיים. 

אבל בואו נודה על האמת, למרות המישור, הקורונה לא ממש מיישרת איתם קו והמספרים עולים מידי יום. אבל הולנד ברגוע, כל עוד אין חשש משיטפון וכל עוד האדם מפדל על אופניו, נוע תנוע. 

והמישור, על אף שמבחינתי הוא תצורת נוף מרגיעה, לא מצליח לעשות לי את זה עכשיו. אני מרגישה שמשטיחים אותי רגשית. מכבים לי את הפחד בכך שמנסים לספר לי כמה שפחות על מה שבאמת קורה. קצת כמו ילד. רק שילדים, שלא מספרים להם את האמת, משלימים אותה מדמיונם ובדרך כלל בוראים לעצמם מציאות מפחידה לעיתים הרבה יותר מזו שבאמת…

מישור הוא גם מקום שאין איפה להסתתר בו. אין הר שיסתיר, או מערה שחפורה בו, אין דרכים פתלתלות או מדרונות חלקלקים. והולנד היא כזאת – ישירה כמו המישור. והטענה המרכזית שלה כנגד הקורונה כרגע, היא שהאדם הבריא – לא צריך לפחד. חוסן שאותו הרוויח ביושר משנים של דיווש, לידות בית, שינה בקמפינג ואכילת מנות שטוגנו בשמן עמוק, כזה ששווה יותר מכל מה שחיסון רפואי יכול להציע. אז גם לקרב מול הוירוס הזה, מגיעה הולנד בתלבושת הלאומית שלה, בגדי הזהות שלה – בגדים פשוטים, פונקציונאליים ונוחים, בגדי “עסקים כרגיל”, אבל לא כאלה, שמשדרים לי ביטחון…

לעומת הולנד, ישראל הרי ישנה במדים. כיתת כוננות תמידית, שמוכנה תמיד להקפצה והקורונה היא האויב של שנת 2020. כאומה שבמילא מרגישה שהיא תמיד בבידוד – מוקפת אויבים מכל עבר וגם מבפנים, סגירת השמיים, היא לא באמת צעד קיצוני למי שגם ככה חיה בכיפת ברזל…

אבל אני מודה שבגדי הביטחון שישראל לובשת, שולחים לי ,אפילו מרחוק, מסר ברור של הרגעה. באופן פרדוקסלי, יש בטירוף הישראלי ובהיסטריה, משהו שמרגיע אותי. זה לא משדר לי כאוס, אלא לקיחת אחריות, זה עושה לי סדר. אני מרגישה שאמנם חוזרים על המסר בלופ לאורך כל שעות היום, אבל לפחות מספרים לי מה קורה. 

אתמול הזכירה לי לקוחה, שעובדת במערכת בריאות הנפש את המושג “חליפת משקל”, מעין וסט כזה, תפור בצורת תאים נפרדים, (קצת כמו שמיכת טלאים) שכל תא מלא באבנים, המולבש על המטופל שנמצא בהתקף פסיכוטי ומשמש להרגעה וקרקוע – חזרה למציאות. הכובד שבחליפה יש בו כדי להצמיד כביכול לקרקע ובכך לחבר בחזרה למציאות. כמו כן, הכובד מאפשר ויסות חושי ופועל כמשקולת מול תנועתיות יתר. הוא יוצר אפקט של חיבוק ומסייע בהפחתת חרדה וחוסר שקט. כשחיפשתי את תמונת הוסט ברשת, מצאתי את המקבילה שלו – “שמיכת כובד”, שמסייעת גם לילדים המתמודדים עם קשיי קשב וריכוז ומייצרת עבורם את אותה תחושה של ביטחון ורגיעה בעולם לא מווסת ומלא בגירויים.

אני מרגישה שישראל ,מבלי להיות מודעת, לובשת בגדי ביטחון ומייצרת במדיניות שהיא נוקטת אפקט של “חליפת משקל” עבורי. עומס ההגבלות מתפקד כמו האבנים בחליפה ויוצר עבורי אפקט של הרגעה. ישראל עושה פה סטיילינג תרפי הלכה למעשה ומשתמשת בבגד הביטחון ובחליפת המשקל כאמצעי להפחתת חרדה עבורי.

אני לא יודעת אם “שימחתי” אתכם ואם הצלחתי לענות על המשימה השבועית שהטילה עלי קריסטינה, אבל אני מקווה שפתחתי חלון עבור אלה שבבידוד בגלל חורף בלתי נגמר בהולנד, ביקור אומלל ב”פיראט האדום” בישראל או סתם כדי לנשום אוויר נקי ולבחון את הדברים מזווית אחרת. 

לפעמים התרופות האמיתיות לא נמצאות בארון התרופות, אלא בארון הבגדים שלנו. כי בגד הוא לא פחות מאמצעי מרפא ובימים שכאלה, זה לא מעט…