Category: הבלוגיה

חשבת שהשמיים יפלו. כבר הרבה זמן המחשבות על מה יהיה ואיך זה עובד בכלל, מנקרות בראש ומקפיאות לך את הלב. אז מה בעצם קורה שם, מעבר להרי הגירושים?

שימי תבורי קרע אותנו מצחוק כששר שהבטחנו זה לזו שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה. לא תמיד זה יפה, או אם לדייק, רגשות מורכבים, גם כששומרים על מסגרת התנהלות נאותה, זה דבר מטלטל ומפעיל, ולפעמים נתפס קצת לא מוכנים בגלל שהרגשות יטלטלו בנקודות לאו דווקא צפויות. 

ברצותנו או שלא ברצותנו, בתהליך הפרידה יתקלפו שכבות הגנה שייצרנו במשך שנים. חרדות קיומיות סביב ביטחון כלכלי, קשר לילדים, ערך עצמי, יצופו על פני השטח. וכן, זה מפעיל, זה יצרי, זה אנושי. 

כדי לברוא תהליך מיטיב שיפתח פרק חדש בחיינו וגם בחיי הילדים, יהיה הכרחי לדעת את פשר הלמה המפעיל אותנו, ולהיות מסוגלים להרגיע אותו מבלי ׳להתערבב׳ בנסיבות. כאשר פחד או נקמה או בדידות ינהלו את תהליך קבלת ההחלטות שלנו, החוויה תהיה חוויית שבי, שתנציח את הכאב ותשחזר את פצעי היחסים במתכונת אחרת. הבחירה בפרידה היתה לכתחילה בחירה בחופש, וגם אם לא היתה הבחירה שלך אלא של הצד השני, חופש הוא המפתח לברור על פיו את הבחירות שלך. 

ומהו חופש? חופש הוא הזכות שלך להיות אדם נפרד, ריבון, אותנטי, שנועד-ה לחיות את החיים האלה במלואם, בכפוף לצו ליבך, הייחודי, המדויק והטהור ביותר. חופש הוא מיצוי של חדוות החיים הקיימת בך, שגם אם כרגע נראה כאילו היא איננה, היא לגמרי חיה ונושמת בתוכך. מיצוי של חדוות חיים היא מה שמטה את הכף לעבר חיים שיש בהם טעם. כאשר נגמרו היחסים, הם נגמרו כי כנראה שחדוות חיים לא היתה בהם, או לא היתה במידה מספקת. 

כתבות קודמות בנושא:

• מתגרשים… איך מספרים לילדים 
• הכנה לפרידה 

ועכשיו, עכשיו הגיע זמנה של האמת. חופש הוא אמת, של רוח, של נפש, של נשמה. ההרגל שלנו לכרוך את האושר שלנו באחרים, זה ההיפך מחופש, והדפוס הזה אינו מסתיים כשהיחסים מסתיימים. ולכן קל כל כך ליפול בשבי של רגשות ומחשבות שיש בהן קולות זרים שאינם משקפים אותך. את הדפוס השגוי הזה נצטרך לסיים בעצמנו. 

אז לגמור את זה יפה, איך עושים את זה?

עוד לפני שמדברים על חלוקת רכוש והסדרי ראייה, הדבר הראשון לעשות הוא סדר פנימי. בשקט, ללא קולות ודעות ועצות של אחרים. ומדוע? כי הרוב המכריע של הטעויות בתהליך הגירושים ייעשו בשל סערת רגשות, היצמדות לאחר, התניית הריפוי בתנאים חיצוניים. 

חיוני להגיע לשלב המשא ומתן מתוך היכרות עמוקה עם מה שמנהל אותנו ומשפיע על הלך הרוח, ולא כי אנחנו מנסים להתעלות על רגשות, אלא פשוט כדי להיות במקום מיטיב ולא הרסני- בשל אותן רגשות. 

בהירות היא הכלי המרכזי למטרה הזאת ולכן זה הזמן לשבת ולכתוב:

• מה הכי כואב לי עכשיו? ומדוע בעצם. זה הזמן לפרט עד כמה שניתן. חיוני לכתוב בגוף ראשון, ולציין רגשות ומחשבות, ולהשתדל להימנע מלהסביר את הרגשות שלך באמצעות מה שהוא-היא עשו או לא עשו. נגדיל לעשות ונשמיט אזכורים של אנשים אחרים. 
  ׳׳אני מרגישה מוקטנת וזה עושה לי רע׳׳, זה ניסוח מועיל, כי הוא עוסק ברגשות שלך ולא בנסיבות. 
  ״איך היא עשתה לי את זה״. זה ניסוח מגביל, כיוון שאין בו התבוננות בעולם הפנימי שלך, אלא במישהו אחר.

• מה השאיפה העמוקה ביותר שלי, עבורי? שאיפה היא מנוע. ואת המנוע המיטיב הכרחי לגייס כרגע, כי קל יותר לעבור לחשיבה לעומתית, קנטרנית, מתגוננת- כאשר אותו אדם שכבר לא יחיה איתנו יותר, הוא היסטוריה, ואת-ה העתיד. לכן, יש צורך בגיוס קול אותנטי שיניע אותך לעבר משהו שהלב שלך משתוקק אליו. וזה יכול להיות כל דבר, ובלבד שיהיה שלך ורק שלך.
  ״הרבה שנים קיוויתי לממש את עצמי מקצועית״. זאת עדיין לא השאיפה שלך אלא התמקדות בהחמצה. ״חשוב לי השנה להיות נאמנה לגוף שלי״. כאן המקום לתאר את השאיפה. מה חשוב לי ואיך ארגיש כשאממש את השאיפה. 
  

• רשימת האיכויות שלי, שיעמדו לרשותי תמיד. ממה אני עשוי-ה? מהם החלקים שחיזקו אותי לאורך השנים? זה חשוב להיות מסוגל-ת לשרטט את קווי המתאר שלך מבלי להוסיף אף אחד לסיפור. את רעידת האדמה הזאת נצלח אך ורק בזכות הברית הפנימית שלנו, ההכרה באיכויות העמוקות ביותר שלנו, והנאמנות לצו הלב ללא כחל וסרק. 
  כאן המקום לתאר כל מה שניחנת בו. כישורים, ניסיון, קווי אישיות, תובנות ואמונות, תעצומות נפש, גוף ורוח. למנות, לפרט, להביא דוגמאות. זה יעזור מאוד אם הרשימה תכנס לטלפון או תתלה במקום בולט.
  

• מה אני מבטיח-ה לעצמי? מה יהיה הקוד שלפי אנהג בי, אפילו כשיהיה מעייף ועצוב. על מה אתחייב בפני, זאת רשימה שצריך לעמוד בה.
  ״אני מבטיח-ה לי לא לנזוף בי כשאכשל״
  ״אני מבטיח-ה לקלח אותי באהבה ערב ערב.״
  

תהליך פרידה וגישור פורה והחלמה מגירושים תתחיל בהבנה, והתחייבות, שלא להפר יותר את הנאמנות שלך לעצמך. ולשם צריכות להיות העיניים נשואות. כאשר התחייבת לנאמנות לעצמך, את יכול-ה לדעת שלמעשה כבר יש לך מענה לכל החרדות שצפות ועולות, כי הברית שלך איתך, היא תרפא, תפצה, תגונן ותנחם אותך. וכשתתמסר-י לתובנה הזאת תרד מועקה אדירה מהלב. 

בהצלחה בדרך.

לרשותך תמיד, 

רותי

לכל הכתבות של רותי

אולי יעניין אותך לצפות ב:

 

https://dutchtown.nl/the-forum-for-israeli-leaders-in-the-netherlands/

אחד הזמרים הישראלים האהובים עליי ביותר הוא אריק איינשטין ז״ל. אני אוהבת כמעט את כל השירים שלו. כשמערכת דאצ’טאון ביקשה ממני להתמקד בפוסט הנוכחי בטיפים לבחירת בית או/ו דירה ועל מה יש להקפיד מבחינת אפשרויות עיצוב, מיד התנגן לי בראש השיר של אריק ״אוהב להיות בבית״: 

״יש אנשים שמטפסים על הרים

יש אנשים שצונחים מגבהים

יש אנשים שרוכבים על סוסים

ויש כאלה שגומאים מרחקים

אבל אני אוהב להיות בבית

עם התה והלימון והספרים הישנים

כן, אני אוהב להיות בבית

עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים

אוהב להיות בבית״ 

….

הפזמון של השיר הוא בעצם התמצית של המאמר הזה. 

לכל הטורים של נופי 

לא משנה מה אתם אוהבים לעשות מחוץ לבית, חשוב לברר מה יגרום לכם לאהוב את ביתכם החדש ולהרגיש בו בנוח, איזהו הבית שיעטוף אתכם ויפנק? איזהו הבית שיגרום לכם ביטחון ויספק את הצרכים שלכם? הבית שיניח לכם לבצע את ההרגלים שלכם בנוחיות. 

בעברית למילה ״בית״ יש מספר משמעויות: המבנה הפיזי (house), המבנה הרגשי (home), וגם השייכות המשפחתית, הקהילתית, התרבותית והלאומית.

הפעם אתמקד בהגדרה הראשונה של בית, המבנה הפיזי ומיקומו ומה חשוב בסידור הפנימי. ההגדרות האחרות של בית הן עניין סובייקטיבי יותר ונגעתי במובן הרגשי שלו על קצה המזלג במאמר הקודם. אך כמו שנראה בהמשך, כן יש קשר הדוק בין המקום הפיזי של הבית וסידורו הפנימי (house) לבין הרגשת הביתיות (home).

לא קל למצוא את הבית האידיאלי אותו אנחנו מדמיינים בעיני רוחנו, אני אנסה לעזור לכם לעשות סדר בשיקולים ובכך לדייק בבחירה.

אני נעזרת במאמר זה הרבה בתורת הפנג שואי כדי להבהיר ולבסס את דברי.

פנג שואי היא פילוסופיה ודרך חיים בת 3,000 שנה שמקורה בסין, אשר קושרת בין סידור חפצים ליצירת הרמוניה. לפי שיטה זו וכמובן גם לפי דעתי, הבית צריך להבטיח תפקוד אופטימלי של דייריו. המבנה צריך להיות הרמוני, מאוזן וכזה הנותן מרחב לדייריו ומאפשר זרימה טובה של אוויר וצ׳י (אנרגיה).

מיקום הבית

חשוב לבדוק את מיקומו האסטרטגי של הבית מבחינת מקום העבודה. אם אתם עובדים בעיר, האם יש תחבורה ציבורית מקשרת נוחה ומהירה? אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאתם כמוני ורוכבים על אופניים רק במזג אוויר סביר וכשיורד גשם אתם מעדיפים את רכבכם או תחבורה ציבורית. אך גם אם הפכתם להולנדים בכל רמ״ח איבריכם ואתם רוכבים על אופניים בכל תנאי מזג האוויר, עדיין תרצו שהבית יהיה בקרבה סבירה למקום עבודתכם.

אם אתם עובדים מחוץ לעיר ונוסעים ברכב פרטי, בידקו מה הקרבה לכביש המהיר ועד כמה קל להגיע אליו? מאוד חשוב שלא נבלה שעות בנסיעות ובעמידה בפקקים בכל יום כי זה מתיש.

אם יש לכם ילדים חשוב לבדוק אם בתי הספר המועדפים נמצאים בסביבת מקום. 

גם שירותים כמו סופר ופחי זבל בקרבת מקום יכולים להקל עליכם. אם אתם חדשים בהולנד כדאי שתדעו שהפחים למחזור לא ממוקמים תמיד בקרבת מקום. אם המטבח קטן ואין לו מזווה (bijkeuken) עם מקרר גדול ומקום לאחסון, קרוב לוודאי שתצטרכו לבקר בסופר על בסיס יומי. 

הדרך לעמוד על טיבו של מקום תחילתה בהתבוננות. טיילו בשכונה בה אתם חושבים להתגורר: 

• האם הדשא והעצים שם בריאים ומלבלבים? 
• האם הבתים מטופחים? 
• מהי צפיפות הבתים? 
• כיצד אתם מתרשמים מן הבתים הסמוכים לבית שאתם חושבים להשתקע בו? 
• ומה עם השכנים? 

שכנים טובים וידידותיים הם נכס. אנחנו כמובן לא יכולים לעמוד על קנקנם באופן אינדיבידואלי אבל יכולים לקבל תחושה סביבתית:

• האם הרחוב נקי או שזרוקה בו אשפה? 
• האם חפצים וחלקי ריהוט מוטלים בצד הכביש? 
• האם יש צואה של כלבים על המדרכה?

אם התרשמתם לטובה ממיקום הדירה או הבית כדאי לגשת למחלקת התכנון בעיריה שבאזור ולברר מהן התוכניות העתידיות לגבי הסביבה כדי שלא תקומו בוקר אחד ותגלו אתר בניה מאיים מול חלונכם או במקומות ירוקים שבשכונה.

מכיוון שבחירת בית כרוכה לרוב בשיקולים כלכליים, חשוב גם לקבל דו״ח מפרט טכני של תקינות הבית. אני רוצה להזהיר פה שהמחירים שהדו״ח הזה מספק בד״כ לא ריאליים וקרוב לוודאי שבסופו של דבר התיקונים יעלו יותר אבל חשוב לדעת על קלקולים סמויים שעלולים להיות במבנה. כדאי להתרחק ממבנה עם בעיות ביסודות, דליפה מהגג, נזקים של חרקים במבנה, רטיבות, בעיות אוורור, איטום, אסבסט וקני צרעות. תיקון בעיות אלו עלולים להיות יקרים וממושכים. גם צנרת ישנה זה עסק יקר מאוד.

חשוב גם לברר אם יש ועד בית (VVE), עד כמה הוא אקטיבי ומה התשלום החודשי המתחייב ממנו. לועד בית אקטיבי יש יתרונות אך גם חסרונות. החיסרון העיקרי הוא שכל מה שתרצו לעשות בחלק החיצוני של הבית, תצטרכו להתמודד קודם כל עם הועד ואח”כ עם העיריה. 

אם יש לכם חלומות על הרחבה ושינויים בחזיתות, כדאי שתבדקו את האפשרויות האלה לפני הרכישה כדי שלא תתאכזבו. עיריות שונות בקפדנותן מעיר לעיר אבל כלל אחד תקף לכולן, למונומנטים קשה לקבל אישורי בניה, אפילו חלונות עם זכוכית כפולה בעייתיים במקרים אלה.

לפי הפאנג שווי, הבית הוא ״אורגניזם בנוי״, המקיים עימנו, הדיירים, ועם הסביבה מערכת יחסים. לבית יש אנרגיה הנקראת צ׳י והיא אמורה לזרום בתוכו ומסביבו בנחת במעגלים. רבים מאיתנו יכולים מיד עם הכנסנו לבית להרגיש אם נוח לנו בו או לא, אם כי לא תמיד אנחנו יודעים להצביע על הסיבה. בכל זאת, יש גם אנשים רבים שפחות רגישים או שמושפעים מהריהוט והצבעים הנוכחיים של הבית ולא יכולים להרגיש את הבית מבחינה אובייקטיבית. 

לשם כך אתן פה כמה טיפים בסיסיים החשובים לזרימה טובה של צ’י:

חשוב לבדוק את גובה הבתים מסביב ואת אפשרויות ההצצה לתוך הבית. בהולנד החלונות גדולים כדי לאפשר חדירה מקסימלית של אור יום. זה פרט ארכיטקטוני שאני מאוד אוהבת אבל הוא מאבד מהיתרון שלו אם צריך לכסות את החלונות בוילונות יום ולילה כדי למנוע חדירה לפרטיות מהרחוב ומהשכנים. בית שסביבו בניינים מתנשאים גבוה מעליו חשוף להצצה פנימה. 

ואם מדברים על פרטיות, הקירות בבתים שנבנו לפני שנות השבעים אינם מבודדים ואפשר לשמוע כמעט כל מה שנעשה בבית השכנים, זה אומר שגם הם שומעים אתכם. אולי לא אכפת לכם כי בין כה וכה הם לא מבינים עברית אבל הם עלולים להגיב בצורה מאוד לא נחמדה כשמדובר בטונים גבוהים שמאפיינים אותנו הישראלים.

כאמור, חשוב שתהיה תחבורה ציבורית קרובה לבית אבל לא ממש מתחת לחלונות. בייחוד חשמליות ורכבות מרעישות מאוד בקרבת התחנה או בעיקולים. לתושבי אמסטרדם, אמסטלפיין והסביבה חשוב גם לקחת בחשבון את רעש המטוסים הממריאים והנוחתים. כדאי גם להיזהר מקרבה של עמודי חשמל גדולים שמפיצים שדה חשמלי.

צורת הבית

בפאנג שווי מחלקים את הבית, ולאחר מכן את חלקי הבית השונים לתשעה חלקים כמו בדוגמא למטה. לכל אזור מתאימים הצבע, החומר והאלמנט שלו – אם כל האזורים מתפקדים כמו שצריך, הצ’י זורם בבית טוב. לחלוקה זו קוראים פקואה. זו הסיבה שצורות הבית המועדפות הן ריבוע או מלבן המאפשרות לחלק את הבית וחדריו באופן שווה ובלי עודפים או חוסרים. לא כל עודף נחשב לבעיה; אם העודף קטן זה יכול דווקא להביא שפע בתחום אליו הוא מחובר. אני דווקא אוהבת בתים עם טוויסט בצורה אבל מודה בעובדה שהרבה יותר קל וזול לרהט חלל עם זוויות ישרות. 

עושר והצלחה רוח, עץ (קטן) כחול, אדום, סגול דרום מזרח עדינות, חדירה, התמדה 4	תהילה ומוניטין אש אדום דרום גמישות, הארה, דינמיות, אנרגיה 9	אהבה ושותפיות אדמה (גדולה) אדום, ורוד, לבן דרום מערב קליטה, מסירות, אהבה, גמישות 2
משפחה ובריאות רעם, עץ (גדול) ירוק וכחול (טורקיז) מזרח התעוררות, שורשים, חוסן 3	טאי צ’י אדמה צהוב וצבעי אדמה מרכז 5	יצירתיות וילדים אגם, מתכת (קטנה) לבן מערב רוגע, עליצות, שמחת חיים 7
ידע והתבוננות הר, אדמה (קטנה) שחור, כחול וירוק צפון מזרח שקט, מנוחה 8	קריירה מים שחור וטונים כהים צפון עומק, סכנה 1	תמיכה  שמים, מתכת (גדולה) לבן, אפור, שחור צפון מערב כוח, בטחון, הארה, יצירה 6

תחומי הפקואה

 

כניסה

תורת הפנג שוואי רואה בדלת הכניסה הראשית את פה הצ’י. בדומה לגוף האדם, שבו הפה מהווה כניסה למזון שממלא אותנו אנרגיה, כך גם הדלת היא מקור כניסה עיקרי לאנרגיה. 

כשנכנסים לבית, חשוב שהכניסה תהיה מאירת פנים ומכניסת אורחים. חשוב שיהיה מקום נוח לתליית מעילים ואולי גם לחליצת נעליים לאלה המקפידים בעניין. קיר חוסם מול דלת הכניסה עלול לחסום גם תחומי חיים שונים, מפני שהצ’י נחסם על ידי הקיר. עדיף שבכניסה לא יהיה מסדרון ארוך וחשוך.

כדאי שהמדרגות לא יהיו בקו ישר עם דלת הכניסה. תפקיד המדרגות להעביר את הצ’י בניחותא מקומה לקומה. כאשר המדרגות בקו ישר עם דלת הכניסה הצ’י עלול “לברוח” החוצה. המדרגות האידיאליות הן אלה הנוטות בשיפוע קל הצידה. 

חדר שינה

אנחנו מעבירים שליש מחיינו בחדר השינה ולכן חשוב לשים לב למיקומו, גודלו וצורתו כדי שנוכל לישון בביטחון ובנוחיות. בהולנד הרבה מהבתים בעלי סלון גדול אך חדרי השינה קטנים יחסית. עדיין חשוב לדמיין היכן תהיה המיטה? אם מתכננים חדר ילדים או עבודה, היכן יהיה השולחן? ישנם חדרים כל כך קטנים שיהיה קשה אפילו להציב מיטה בלי לחסום את כל החלל. חשוב לבדוק בחדרים בעליית הגג את גובה התקרה ואת מיקום הקורות. לא כדאי להציב מיטה מתחת לקורה וגם מאוד לא נעים לדפוק את הראש בתקרה כל פעם שקמים מהמיטה. בחדרי שינה, יותר מאשר בשאר החללים חשוב לבדוק את עניין הפרטיות מצד השכנים. 

מטבח – לב הבית

בסינית מנדרינית, המילה אוכל נשמעת כמו עושר. זה ממחיש את החשיבות שמייחסים הסינים למטבח ואת הקשר שהם עושים בין אוכל למצב חומרי. הסינים גם מאמינים שאם מכינים אוכל באהבה, האהבה מזינה את המשפחה במשך כל היום. אנשים אוהבים להתרכז סביב שולחן המטבח לא רק בגלל המזון המוגש עליו, אלא גם כיוון שהמטבח מהווה מעין מגנט רגשי. אני בטוחה שרובכם מסכימים בנקודה זו עם הסינים 😃. 

מטבח באופן כללי צריך להיות מאוורר ומואר היטב. בהמון בתים בהולנד, בייחוד בבתים ישנים, אין במטבחים מקום לשולחן אוכל או להתכנסות משפחתית. מומלץ במקרה הזה להתייעץ עם אדריכל.ית לאפשרויות הרחבה. אם אין אפשרות או רצון להרחבה, כדאי שתהיה פינת אוכל מרווחת ונגישה מכיוון המטבח. אני מציינת פה נקודה חשובה כי בהרבה בתים כאן פינת האוכל דיי רחוקה מהמטבח.

חדר האמבטיה, חדר רחצה הוא מקום הצטברות של הרבה לחות ולכן עדיף שאחד מקירותיו יהיה קיר חיצוני עם חלון אוורור יעיל. אם בית חלומותיכם לא התברך בכזה חדר אמבטיה, עדיין דאגו שהחדר יהיה מאוורר היטב. 

לגבי גינה או מרפסת, בישראל, אנחנו  בדרך כלל מחפשים את הצפון לקרירות וצל, קחו בחשבון שפה תרצו גינה או מרפסת הפונה לכיוון דרום או דרום מערב. רוב ימות השנה השמש, גם אם מאירה, לא ממש מחממת. כמעט תמיד יש רוח וכשהיא באה מהצפון או מהמזרח היא קרה מאוד.

לסיום

כשאתם מסתכלים על תמונות של בתים, הסתכלו גם על התוכניות. בהולנד הבתים נמכרים בעזרת מתווכים והתמונות המפורסמות באתרים השונים צולמו על ידי צלמים מקצועיים ועדשות רחבות שדרכן החללים נראים הרבה יותר מרווחים מהמציאות. הצצה בתוכניות ובמידות של חדרי הבית תחסוך לכם הרבה זמן ואכזבות.

מלבד מ״ר כללי של הבית בידקו גם את ניצולו של כל מטר. יש המון בתים שבנויים עם חללים לא פונקציונליים או מבוזבזים כמו חללים גדולים שאי אפשר להשתמש בהם בצורה טובה בגלל כמות הדלתות, חלונות, עמודים ושאר אלמנטים ארכיטקטוניים מוזרים.

מומלץ בחום להתייעץ עם אדריכל או מעצב פנים לפני הרכישה.

לסיום אני מצרפת באהבה נוסח חיובי ומשמח של ברכת הבית עפ”י דרך הפנג שואי: 

בואו נדבר על זה רגע, מהו מפלס האושר הזוגי שלך כרגע?

אפילו שצעדנו צעד גדול בעשורים האחרונים וגירושין הם כבר לא משהו להתבייש בו, עדיין רבים יעידו שייסורי הנפש הקודמים להחלטה הם קשים מנשוא. מה יש שם שמקשה כל כך על קבלת ההחלטה?

לכל הכתבות של רותי 

האמת העצובה היא שרק חלק מהאנשים המיוסרים בחיים זוגיים ללא אהבה ולפעמים גם ללא ביטחון, יבחרו לסיים את הקשר ולהתקדם הלאה. 

שאלת השאלות היא איך אדע *בוודאות* שהחלטתי נכון? 

אז הנה מדריך קצר למתלבטים ולמתלבטות:

1. זה הזמן לבדוק עם עצמך כמה כבוד את-ה נותנ-ת לרגשות שלך. היכן מאוחסן העלבון? היכן מאוחסנת בדידות? צער? הבסיס לבחור לסיים את הקשר או להישאר בו הוא הקרדיט שלך לאינטואיציה, לרגשות, לצרכים, לאכזבות שלך. שם נמצא המצפן המשמעותי והאמין ביותר שלך. כשמקשיבים לו מתבהרת התמונה.
2. משבר הוא הזדמנות טובה לבדק בית, אבל לא מהמקום המוסרני והמצליף. בדק בית היא תחנת התרעננות. זה הזמן לעצור בצד ולבדוק: מה שלום החלומות שלך? מתי שוחחת איתם? מתי התגפפת עם הרצונות העמוקים ביותר שלך? האם המרחב הזוגי שלך מקפיא או מצמיח את משאלות לבך? זהו רגע יחיד ומיוחד, לשבת ולהתפנות לשאול את עצמך, מה החלום, הקריאה העמוקה שלי בחיים? אולי יש לך חלום על מגע עמוק נפש בנפש? אולי חלום על כנות ופתיחות? זה הזמן לתת להם פתחון פה מבלי לנטרל ולפלטר.
3. מהי מידת האותנטיות שלך בקשר? כמה קליפות מצפות אותך? כמה מקום יש לנפש שלך להופיע במלואה בתוך היחסים? כמה דברים שרצית לומר בסופו של דבר התכווצו או נגנזו?
4. האם הרגשת איום כלשהו על ביטחונך? האם חווית השפלה, הקטנה, סחיטה, בוגדנות, עורמה? האם אלימות רגשית, פיזית, מינית, כלכלית היא חלק מהשיח בקשר?

                                           

אלה הן אכן שאלות נוקבות, ולפעמים יציפו מצוקה ותסכול גדול. אבל לצד הכאב, יש במענה על השאלות הללו שירות גבוה לעצמך. ומדוע? הרי אם להתבונן בדורות הקודמים, שם המסר הוא ברור- הישרדות בכל מחיר, גם ללא אהבה. כי יש תלות כלכלית, כי הבדידות מאיימת, כי הילדים יסבלו. אבל משהו השתנה מאז. צמחנו, למדנו משהו על ההבדל בין חיי אמת, עם תשוקה עזה לשמחה ואהבה, לבין חיים נוקשים, יבשים, מנוכרים מהלב שבו התברכנו. וההבדל הזה, הוא ההבדל בין להיות או לחדול.

אם השבת על השאלות האלה ביושר, יש לך התחלה טובה יותר לדעת האם ההחלטה שלך נכונה או לא.

כופר נפש הוא לא אופציה, גם כאשר ישנן חרדות אמיתיות מבדידות, ממחסור כלכלי, מפוגענות. 

בכדי לצאת מתוך קשר, חיוני להתעורר לתוך הקשר שלך איתך. 

בליווי זוגות בתהליך הפרידה ובקבוצת התמיכה במתגרשות בחרתי לשים את הדגש על תהליך ההתחברות, לאמת, לקול פנימי, לאמונה שלך בעצמך. כשהחיבור הזה הוא הנושא, הדרך מתבהרת והקושי הופך לאנושי יותר והכוח צף למעלה ומתגייס למענך. 

המשך ישיר לבלוג הקודם, אשר עסק בנושא תחילתה של אדריכלות פנים, אתמקד הפעם בנושא היחסים הבין אישיים, בין האדריכלית/ מעצבת פנים והלקוח. אני מדברת בלשון נקבה כי אני אישה, אך מכלילה בדבריי גם את הגברים במקצוע כמובן. 

>>> עדכוני קורונה: המצב ביעדי נופש פופולריים ועוד עדכונים 
>>> מאסטריכט הבירה של הדרום, המלצות למקומות שלא כדאי לפספס

מבחינת מערכת היחסים בין המעצבת והלקוח, להתרשמותי, מעצבת טובה היא מי שביכולתה להיות קשובה לצרכי הלקוח, ללמוד את סגנון החיים וכמו כן את התפקוד הכללי והספציפי בבית הלקוח. חלל מעוצב חשוב שיהיה הן מקום פונקציונלי למשתמש והן יפה מבחינה עיצובית. כשאני מדברת על פונקציונליות, אני לא מתכוונת באופן הכללי, אלא באופן מאוד ספציפי למשתמש.  אשתף אתכם בשתי דוגמאות אשר מסבירות את חשיבות ההקשבה לצורכי הלקוח. הראשונה בנושא חדר האמבטיה והשניה קשורה למיקום מכונת הכביסה.

חשוב לברר גם במה אין צורך

אתחיל בדוגמא של חדר האמבטיה: עיצבתי חדר אמבטיה המתוכנן לשימוש עבור שני ילדים. החדר נמצא בקומה העליונה בבית, ללא חיבור למים חמים, כאשר חיבור צינורות מים לחימום המרכזי אינו מעשי. נשאלות מספר שאלות כמו, מהם הרגלי הרחצה של הילדים? האם הם מבלים שעות תחת זרם המים החם (כמו בנותיי המתבגרות) או מקלחת זריזה מספיקה להם? או אולי משהו באמצע דיי מספק… נושא זה חשוב, ויכריע לגבי גודל הבוילר שהם צריכים. הצעד הבא בדרך כלל הינו, שאלת הרדיאטור בחדר. בצורה פונקציונלית רגילה הייתי מחפה את הרדיאטור עם כיסוי אסתטי כדי שלא יפריע, אך התברר שהמשתמשים בכלל לא צריכים חימום בחדר האמבטיה, אז כל נושא זה ירד מהפרק. חשוב כמובן לדעת גם במה אין צורך.

ואז הגיעה שאלת גודל הרהיט לכיור. שני ילדים בחדר אמבטיה לא גדול,  מה הם צריכים? מה גודל האחסון שהם צריכים? יש לנו נטייה להסתכל במגזינים ובאתרי עיצוב ולהתייעץ עם משפחה וחברים ולהחליט, חשוב מאוד לשאוב השראה ממקורות אלה, אך לדעתי חשוב גם לדייק זאת יותר ולשאול מה את/ה צריכה לאחסן? מה הריטואל שלך בחדר האמבטיה? או לפי הדוגמא שלנו, מה הריטואל של הילדים בחדר האמבטיה?  גם אם נראה שיש מקום לרהיט גדול, לא בהכרח צריך למלא את כל החלל אם אין מה לאחסן בו.

כעת נתקדם לנושא האריחים, כמה חיפוי צריך? האם מבריק או מט? איזה צבע? איזו צורה? כמו כן חשוב מאוד לבדוק, כמה זמן משקיעים בניקיון החדר. אריחי קיר מחוספסים עם בליטות, דורשים יותר השקעה וזמן ניקיון מאשר אריחים חלקים. כל שאר השאלות קשורות יותר בטעמו האישי של הלקוח, היבט סובייקטיבי שהמעצבת קשובה לו.

>>> החיים כמשל – איתמר גלבוע מפסל את מרכיבי חייו
>>> בית מונדריאן – במדריך המלא

המעצבת משמשת גם כמגשרת

מעבר לקשר הקרוב אשר נבנה עם הלקוח כדי להבין את צרכיו ואת דרך תפקודו בבית, בל נשכח שלפעמים מדובר בשני אנשים שונים לחלוטין המתגוררים באותו הבית, עם דעות שונות וטעם אישי שונה. כאן נכנס התפקיד של המעצבת גם בתור מגשרת. אחרי הכל, כל דיירי הבית צריכים להרגיש בנוח ולא רק אחד מהם.  

כיצד נעשה הגישור, אתם בטח שואלים, אתאר זאת על ידי הדוגמא השניה, שהיא חדר הכביסה. ברגע שראיתי את תוכניות הבית הייתה לי כבר דעה היכן כדאי למקם את מכונת הכביסה והמייבש, אך היא לא התקבלה על ידי דיירי הבית, באותו הזמן. עיצוב זה עניין של תהליך שמתלבש ומתגבש במהלך העבודה יחד. לפעמים רעיון טוב, צריך להתבשל, לעיתים מה שהמעצבת רואה, מתוך שנות ניסיונה המקצועי, לא תמיד מתקבל מיד בצד השני וזה בהחלט ברור ומקובל. 

השאלה הראשונה שנשאלת היא, מי עושה את הכביסה בבית, מי מקפל ומי שם בארון? אני מניחה שברוב הבתים זו תהיה האישה, אך כמובן שיש יוצאים מהכלל. אחרי שיודעים מי המבצע/ת מגיעות השאלות של כיצד מתנהל כל התהליך? האם יש הרבה כביסה? האם יש שימוש במייבש? האם ההעדפה היא לתלות על חבל? כמה זמן לוקח מהרגע שהכביסה יבשה ועד שהיא מקופלת ומסודרת בארון? האם נוהגים לגהץ את הכביסה? האם מכבסים ביד? היכן בני הבית שמים את הכביסה המלוכלכת? האם זה מקום מרכזי? האם הכביסה מיד ממוינת לצבעוני ולבן? או שלכל אחד מדיירי הבית יש סל כביסה משלו? ובכלל מה חשוב שיהיה בקרבת מקום? כמה שטח איחסון הם צריכים? לא תמיד כולם יודעים את התשובות להכל, לפעמים יש פתח להצעות.

אחרי ששאלות אלה נענו, מגיע שלב העיצוב ופה התעוררה המחלוקת, היכן להציב את המכונות ומה צריך שיהיה לידן. כמובן שזו שאחראית על כל תהליך הכביסה צריכה להחליט בעניין לדעתי, אבל במקביל חשוב מאוד להקשיב טוב לצד השני ולשמוע את נקודת מבטו ולעזור להגיע להסדר שיתקבל על דעת שניהם. במקרה שלנו הגבר חשב שהמכונות צריכות להיות ליד המרפסת והכיור. בתנאים של ישראל זה נשמע מאוד הגיוני. אבל מה? אנחנו בהולנד, בה רוב ימות השנה יש או גשם או סיכוי לגשם ולא רק גשם, יש גם רוחות שמשנות כיוון בכל רגע. פרט זה לא היה מופנם אצלם כיוון שהם עדיין לא גרים בהולנד. אז כמה ימים בשנה אתם יכולים לתלות את הכביסה בבטחה בחוץ? ברור שצריך אלטרנטיבה. מה גם שהמיקום ליד המרפסת מאוד מוגבל: בארון, בלי מקום לסל כביסה או להנחת כביסה יבשה שתחכה לזמן קיפול וגיהוץ.

כאשר מקשיבים טוב, ואחר כך נותנים הסבר הגיוני למה כדאי להציב את המכונות במקום שיהיה לאשתו יותר נוח, עם הבטחה שיהיה גם כיור ליד, דואגים שכל התהליך יהיה נוח וללא לחץ. חשוב לתת את הזמן לחשוב, לעכל ולהחליט, מן הסתם ההגיון ינצח.

העיצוב מתחבר גם לנפש האדם

בצורה כזו אפשר לעבור בכל חלל וחלל בבית ולבדוק את אופן השימוש הספציפי של המשתמשים. יש כאלה שאוהבים לבשל ויש כאלה שלא, יש כאלה שאוהבים לצפות בטלוויזיה בחדר השינה ויש כאלה שממש לא רוצים. יש כאלה שאוהבים ספה שוקעת ועמוקה עם מקום להתפרס ויש כאלה שאוהבים ספה שקל לקום ממנה. חשוב מאוד לדעת שאין נכון או לא נכון, אלא זו דרך ח

יים והעדפות לגיטימיות הן הקובעות. כשיש חילוקי דעות, תפקידה של המעצבת לנסות ולמצוא פתרונות שיניחו את דעת כולם. זו אומנות הגולשת מגבולות העיצוב והיופי ומתחברת יותר לנפש האדם, מה שהופך את המקצוע הזה לכל כך מעניין בעיניי.

כדי להגיע לתוצאות אופטימליות, חשוב ללוות כל פרויקט מהתחלה ועד הסוף. אבל כאשר מדובר ברילוקיישן, התפקיד של הגישור עובר גם לפסי גישור נוספים, כמו גישור על שפה ותרבות. כולנו יודעים, שינוי ארץ מגורים ומעבר למדינה אחרת, יכול להשפיע על דרך חיינו ולשנותה. לעיתים מה שהתאים עד כה, לא בטוח שיתאים גם בהמשך. 

כמי שגרה בהולנד כבר 25 שנים, דוברת את השפה ומכירה את התרבות, אני עוזרת ללקוחותיי לגשר גם על פערים אלה. 

אתם מוזמנים ליצור איתי קשר ואעזור לכם להרגיש בבית גם כשאתם רחוקים ממנו כ 3,500 ק”מ.

>>> לכל הבלוגים של נופי

הקיץ הזה היה אמור להיראות אחרת. היינו אמורים לאכול אבטיח במרפסת אצל ההורים ולשחק מטקות בעברית בחוף דור. אכזבה מרה. משהו בפנים עייף מאוד מהכאוטיות, מהגעגועים, חוסר היציבות, החרדות הקיומיות. וברגעים כאלה, כשהסדקים בפנים מתרחבים, עולה השאלה מה כן בטוח, מה וודאי, מה אפשרי בתוך הבלתי אפשרי. איך אפשר לחסום את המתחים החיצוניים מלחלחל פנימה ולהוריד אותנו למטה?

אז נתחיל מהתשובה ׳כן!׳. אפשר לייצר יציבות בתוך כאוס. כן, יש מרחב אפשרי בתוך בלתי אפשרי. 

>> איים של שפיות: 5 נקודות למחשבה לקראת חופשת הקיץ
>> מאסטריכט, עיר הבירה של הדרום, המלצות

השיעור המרכזי של משבר הקורונה היתה ההכרה שלמעשה אנחנו חסרי אונים, למרות שלל ההישגים והנכסים שלנו, בסופו של יום אנחנו קטנים ושבריריים ולא ממש יודעים את הדרך. ברור שזה מאכזב וגם מבהיל. אחרי שנות התכוונות ומאמץ לבסס חיים מסודרים, פרודוקטיביים, עם שליטה וכיוון, הסתבר שממש לא הכל בידינו. חוויה חדשה, מנערת ומרתקת. ולהזכירכנו, חוויות משנות תודעה. 

אז איך ניתן לקחת את התודעה החדשה, המשוננת הזאת, ולהפוך אותה לחומר חדש לעבד וליצור ממנו מציאות מיטיבה?

 הנה כמה תובנות מהותיות לשיפור מצב הרוח, ממש עכשיו.

החוויה שלי היא לא מי שאני

הרבה רגעים משמעותיים נחרתו בזכרוננו כמעצבי מציאות, כאלה שגילינו בהם עוצמות חדשות, כאב חד, אופטימיות, שברון לב. לידה, אובדן, הצלחה, מחלה. 

באופן טבעי כשאנחנו משחזרים את הסיפור, הנרטיב הוא העניין. העצמי, הוא כביכול הנגזרת. וזאת, טעות מרה.

האחריות שלך לאושר, עוברת דרך ההבנה שאושר הוא זכות בסיס, שאינה תלויה בדבר. 

מה שקרה לך, מה שעשית, מה שהרגשת, מה שרצית, הוא לא מי שאת. מי שאתה, גדול מתחושות, חוויות, אירועים ומצבים. ואת העצמי הזה, הגיע הרגע להפריד מכל מה שמעיק וחונק כרגע.

לא פשוט להפריד, אבל אין ברירה. תחושת הגודש הזאת המאיימת על הביטחון והשמחה, היא פשוט אשליה. אכן עמוס כרגע, אבל הרשימה הארוכה הזאת היא פשוט רשימה. העצמי שלנו, עשיר, חכם, טוב ומוכשר מכל אלה גם יחד. דבר לא נגרע מהשפע שלך בשל הדאגות והכאבים הללו. היית כאן לפני, כיצירת מופת עצמאית וברוכת כשרונות ואיכויות, וכך יהיה גם בהמשך. 

חוסר אונים הוא גם שחרור 

תוכנתנו להיות ערניים ותגובתיים לנסיבות, לגבש תכניות פעולה, להסתער על מטרות. פשוט כי האדם הוא יצור חפץ חיים, שרדן. ולזה נוסיף את הרקע שלנו, שבו הישרדות היא חלק מרכזי בתרבות ובמורשת החברתית. 

וכך קורה שכל עוד יש בעיות שניתן לפתור, המוח החמוד שלנו מחכך ידיים בהנאה. אבל מה כשבאמת אין למוח מה להציע, פשוט כי אין פתרונות רלוונטיים למצב? אז משתלטת עלינו חוויה של חוסר אונים. מה לא בסדר איתי? למה לא נערכתי מראש? מה יהיה איתי עכשיו? בטעות השאלות האלה מטלטלות ומעוררות חרדה ותחושת כישלון. ובכן, גם התחושות האלה הן באמת לא יותר מענן ששט לנו בפיסת השמיים שמחוץ לחלון. בוהים בו שט והנה הוא חולף על פנינו. מסתבר שלתת לתחושת חוסר האונים מקום ולזכור שהחוויה שלי היא לא מי שאני, יכולה להיות חוויה משחררת ומעודדת מאוד. איך? פשוט מתוך החלטה שכאשר אין לי איך להשפיע על המציאות, נחסך ממני עול גדול, פחד, יאוש. התמסרות להבנה שאין מה לעשות עכשיו, מקלילה באחת את החיים. הרפייה מהמקום הדרוך והמכווץ היא לא תבוסה. היא חדשה לנו וכביכול עומדת בסתירה למנח המוכר כלכך בהתנהלות שלנו, אבל למעשה היא רווחה גדולה. 

                                                      

יש בי תחנת כוח

בהינתן ששבריריות החיים טופחת על פנינו לאו דווקא כאשר נערכנו מראש, יכול להיווצר מצב שבו המחשבה הבסיסית תהיה- זה גדול עליי! למה המחשבה הזאת עולה זה נושא לפוסט אחר. אבל הקול המבוהל והספקן מוכר לנו מאוד והוא דורש מענה. כלומר לא רק התעלמות. התשובה לקול הזה היא ישירה ונוקבת: 

יש בי תחנת כוח, והיא יכולה לייצר אנרגיה, שמחה, אופטימיות ואמונה – יש מאין. תחנת הכוח הזה היא בבעלותי הבלעדית ורק בידי היכולת להפעיל ולהשבית אותה. הרוח שלי, הכוח שלי, הם הנכס היחיד שאי אפשר להפקיע ממני. כלומר אם נפלה רוחי, נדמה לי שאין לי כוח- הרי שאני עצמי השבתתי את תחנת הכוח (ולא הבוס, הקורונה, הילדים, הבנק). השמחה הגדולה היא שאני האדם היחיד העולם כולו שיוכל להחזיר את התחנה לפעילות.

נתינה מרפאת

עוד יותר מספורט ושייק ירוק בבוקר, נדיבות היא האקט המשמעותי ביותר ביצירת תחושת מסוגלות ותחושת ערך. כל מחווה למען אחרים, תרים אותך גבוה יותר. אבל, זה חייב להיות משהו עקבי ויומיומי, שיזמת בעצמך. לכתוב המלצה חמה לחשמלאי. להכין קפה למישהו שלא ביקש. להתנדב במסגרת מסודרת כלשהי. לאסוף בגדים מחברים למען נזקקים. זה יגבר על כל דיכאון. ולמה? כי כאן האונות שלנו גוברת על פאסיביות וניוון ומייצרת מציאות מיטיבה באופן מיידי. וזאת חוויה חיונית לנפש האדם. 

                                                        

את התובנות האלה צריך ללמוד להטמיע, ולפעמים יש צורך בעזרה, זה נכון. אבל בואו נתחיל מלחדד את התובנות, לקרוא שוב, לתת להן לחלחל. הזכות לריבונות מלאה, חיים מלאים, כוללת בחירה לתחזק ולגונן בכל מחיר על תחנת הכוח שלנו, על הפלא הפנימי המתחולל בתוכנו, ולברך שוב על היותנו אנשים חושבים ומרגישים. דבר לא חסר שם בפנים כדי לייצר שמחה. הכל תקין. עכשיו נותר לבחור לראות, וללטף את החלקים העייפים והחוששים. הם שם. אבל לא לבד!

>> לכל הכתבות של רותי שלו

באות מאהבה – אמניות ישראליות יוצרות בהולנד

 

בהולנד נחתנו בתחילת חודש מרץ 2018. את פנינו קיבל קור הולנדי, שאריות מהחורף הקשה שבדיוק פספסנו שעמד על כך שנבין לאן הגענו. בסוף השבוע הראשון שלנו התעוררנו לקור של מינוס שתי מעלות ולקרח, ולשכבת קרח לבן, שכיסתה את גגות הבתים. מעיל ה”יוניקלו” מחה על הרעה בתנאים ועמד על כך שיקבל תוספת סיכון ושעות נוספות. הרגשתי שהקור חודר לי מהרצפה לתוך המגפיים ומטפס במעלה הגוף וגם חימום של 25 מעלות לא עזר לי. זו היתה שנה שאת רובה העברתי ספונה בתוך ה”האגס” בוטס שלי בבית ובחוץ. הדבר היחיד שחימם אותי באותו סופ”ש היה החום האנושי של קבלת הפנים של משפחות ישראליות, שהכרנו עוד בטרם ההגעה שהפכו לחלק מהמשפחה הישראלית שלנו בהולנד. 

>> חוק תרומת האיברים החדש – כל המידע
>> עכשיו באמרספורט: התערוכה שהפכה לצו השעה

את בית הספר התחילו הילדים כמה ימים אחרי הנחיתה, אחרי סבב קניות בפרימרק ובעיקר אחרי שנגמרה החופשה, והתחילו החיים האמיתיים. להשאיר שלושה ילדים, שלא מדברים אנגלית, בבי”ס שאין בו ולו ישראלי אחד נוסף, זה קורע לב. אני זוכרת איך לא הצלחתי להחזיק את הדמעות אפילו עד האוטו ופרצתי בבכי מול המחנכת של בני הגדול, אנגלייה מאופקת, שלא ממש ידעה מה לעשות באמא הישראלית, שנמסה מולה בקור של אפס מעלות. 

בכל יום הם היו חוזרים הביתה ומתקשים ללכת לישון כדי שלא יצטרכו לקום לעוד יום שכזה. בני הקטן פתח בשביתת רעב לאורך כל היום והיה מתנפל על תיק האוכל שלו בשנייה שהגעתי לאסוף אותו, ואילו הגדול היה בוכה כל הדרך לביה”ס. אלה היו הקילומטרים הארוכים ביותר בחיי, כשאני יודעת שבסופם צפויה לנו עוד פרידה. שלושה ילדים בגילאים שחולקים תפיסת זמן יציבה, שמבינים שאמא לא תבוא עוד מעט, והפעם הבאה שנתראה תהיה בשלוש בצהריים, אחרי 7 שעות שבהן הם לא יוכלו לתקשר עם אף אדם במקום שאליו הגיעו, זה קשוח לא פחות מהקור ההולנדי…

ביתי הייתה היחידה שכביכול הסתדרה והצליחה אפילו למצוא חברות, שתיקשרו איתה בשפת הילדים, שהיא השפה הראשונה שרוכשים ילדי הרילוקיישן. אבל היא לא באמת הסתדרה ומידי כמה ימים הייתי מקבלת טלפון מאחות ביה”ס, שביקשה שאבוא לאסוף אותה כי היא מתלוננת על כאבי בטן ומקיאה. הייתי מגיעה, אוספת אותה בידיעה שברגע שהיא תיכנס לרכב, היא תבקש לאכול כמובן….

כך שאת מערכת הבריאות ההולנדית הכרתי די מהר, וה”טיולים” הראשונים שלי ברחבי האג היו למחלקת גסטרו עבור ביתי ולרופאת השיניים עבור בני, שסרב לאכול בטענה שכואב לו בפה. מיותר לציין שלא נמצאו ממצאים רפואיים כלשהם מעבר ללב שבור, שהמרשם היחיד עבורו היה הזמן…

אז חיכינו. אני ו- 300 ארגזים שהגיעו מישראל. אחרי 10 ימים של פריקה אינטנסיבית תוך כדי עלייה וירידה של 2 גרמי המדרגות התלולים שבבית, הרגשתי שהתפרקה לי הצורה באופן שגם שעות של פילאטיס מכשירים אחת על אחת, לא עזרו לשקם.

ניכר היה שהולנד חזתה במחזה מהצד והחליטה לזרוק לי איזו עצם (של דג הרינג), בדמותו של מזג אוויר נפלא. זה לקח חודש וחצי, אבל השמש צבעה את הקשיים בצבעים בהירים יותר, הימים התארכו, הפילאטיס הפך לטיפול שלי, הכרתי כמה חברות והבנתי שגם אם כתוב קמח תופח, עדיין צריך להוסיף אבקת אפייה….

התחלתי להשתמש באופניים כדי לנסוע לסופר, למדתי לא לפחד מדפיקה על החלונות בשבע בבוקר ומהפנים של האסיר המשוקם (מנקה החלונות שלנו), שמשתקפות אלי אחת לחודש מהחלון, גם אם אני עדיין בפיג’מה ובעיקר למדתי שבשביל להגדיר את עצמך לא צריך אחר.

הלמידה הזו התחדדה כשביקרנו בבלגיה שבועות ספורים אחרי הגעתינו. כישראלית שרגילה לחיות במתחם סגור מוקף גבולות נוקשים ומוגנים, אני זוכרת שחיפשתי את נקודת הגבול הולנד – בלגיה. להפתעתי היה שם רק שלט קטן, שניתן היה לפספס בקלות, שבירך את הבאים לבלגיה. זהו. לא משמר הגבול, לא בטונדות ולא עמדות ממוגנות. שלט ברזל קטן, שמגלם בתוכו תפיסת גבול ענקית….

אמנם זה לא הרילוקיישן הראשון שלנו, וטיילנו בעולם (האסייתי), אבל סינגפור דומה לישראל בהיותה מבודדת ומצריכה טיסות על מנת לצאת ממנה. הולנד הייתה חווית מרחב חדשה. היכולת להיכנס לאוטו בבוקר ולצאת במדינה אחרת מספר שעות אחרי הפכה לתחביב שלנו. 

בשלב הזה לא יכולנו לתת לילדים חברים, אבל יכולנו לתת להם חוויות. חרשנו את הולנד – שדות של צבעונים, לצד תחנות רוח ושבילי אופניים, תעלות אמסטרדם, לצד יצירות של ואן גוך וגרפיטי של בנקסי, בתקווה שהללו בתוספת צ’יפס עם מיונז, יחממו את בטנם ויפשירו את ליבם. 

האג התנהגה למופת למן ההתחלה – היא חיבקה אותנו ודאגה שנרגיש בבית. השכונה היפהפייה שלנו הפכה לקרש הצלה – חנות הגלידה, בתי הקפה, גן השעשועים והקרבה שלה לים, חנות הספרים שבתוכה מחלקת ילדים שהיא יותר ממלכת ילדים, הקפה הקר של חנות השוקולד, המסעדה התאילנדית, בית הקפה השכונתי שכבר מכיר אותנו, הפכו את המעבר להרבה יותר בטוח וקל. התרגלנו לפעמון הכנסייה המצלצל בראשון, לקריאות השחפים ולרעש עצירת החשמלית על הפסים. אבל מעולם לא התרגלנו לאיסוף הזבל החד שבועי…

היעדר פחי הזבל השכונתיים והצורך “לצאת עם הזבל” אחת ליום החליפו כנראה את המחשבה על אימוץ כלב… כמו עוד ילד, מידי בוקר, אנחנו מסיעים את הילדים לבי”ס ולצד התיקים שלהם, “יושב” לו בבגאז’ נוסע נוסף (ממש לא סמוי) – שק זבל מיום האתמול מלא בכל טוב הארץ. אני זוכרת שבועות, שבהם אירחנו חברים או משפחה מישראל וכיצד הסתכלנו בחרדה על כל השקיות שהם לא רצו, קופסאות נעליים שננטשו מאחור ושאר חפצים שהוחלט כי זה הזמן להיפטר מהם….כל אלו העמיסו על “התוצר הלאומי הגולמי” היומי שלנו והצריכו ביקורים תכופים יותר בפחים של השכונות הקרובות. 

דמות נוספת שהפכה למשפחה שלנו הוא “אלברט היין”, החנווני הראשון שהולנד, שהפך לסופר מספר אחד בממלכה ולאזרח של כבוד אצלנו בבית. אלברט היין הוא האצולה של הסופר. משאיר את רמי לוי הרחק מאחור הן בחווית המשתמש והן בכל הנוגע לממשק עצמו. הסופר מבריק, הירקות והפירות מבריקים, עטופים באריזות מזמינות (שאחרי זה צריך להיפטר מהן בפחים של אחרים…), יש אבוקדו, קוקוס ואננס כל השנה, יש מאפייה והכל זול מה שגורם לך ל”אושר עד” אבל בעטיפה של מתנת כריסמס. הייתי גרה בסופר – איפשהו בין מקרר פירות יער למכונה שסוחטת מיץ תפוזים טרי, בואך המאפייה. 

צפינו בילדים מפשירים לתוך הקיץ שהגיע, מתמסרים לחוויות, בוטחים בשכונה, שתגן עליהם ויוצאים לתור אותה באופניים, תוך כדי שהם משדרים לישראל את התמונות. אמא שלי ידעה בדיוק איך יראה הבייגל סלמון שלה עוד לפני שכף רגלה נגעה במדרגות ביתנו.  אבל לא משנה מה עשינו וכיצד התנהגה הולנד, ישראל הביסה אותה תמיד. בתי דאגה להזכיר לנו תדיר, שבדרוג המדינות האהובות – ישראל מככבת במקום הראשון והולנד נגררת אי שם באופניים מאחור אחרי סינגפור, תאילנד ועוד מדינות שמעולם לא ביקרה בהן…

בספטמבר העברנו אותם מביה”ס היסודי הבינלאומי, שבו הם למדו ולביה”ס הבינלאומי בהאג, מ- 50 לאומים ל- 100. היה זה כאילו התחלנו את הרילוקיישן מההתחלה. הם בכו, לא אכלו והקיאו. אחות ביה”ס היתה אצלי בחיוג מהיר, אבל אני הייתי כבר קצת אחרת. הבית היה מסודר והרגשתי בו בבית. היו לי חברות להתקשר ולבכות להן, והתחלתי ללמוד סטיילינג תרפי. הייתי מחזירה את הילדים אחר הצהריים ומנסה להבין במה אני אמורה לעזור להם כשהם מבקשים עזרה ב Decimals, מה השמות של כל כלי המעבדה באנגלית ואיך מציגים את עצמך בהולנדית. במקביל למדתי על הפסיכולוגיה של הלבוש, קראתי ביוגרפיות של מעצבים והחלפתי את תיאורי המקרה המדכאים של העבודה הסוציאלית בתערוכה של ויקטור ורולף ההולנדיים. 

החורף הגיע והלכנו לפסל איש שלג בגן השעשועים. הימים התקצרו, השמש זרחה רק ב 8:45 והנסיעה לבית הספר (3 ילדים ושק זבל), הרגישה כמו יציאה לטיסת לילה. הייתי משאירה את הילדים בבי”ס בהרגשה שהם רגע לפני עלייה לאוניית מעפילים. הם כבר לא בכו, אבל עדיין לא הרגישו שהולנד היא הארץ המובטחת. מבקרים באו והלכו. הצגנו להם בגאווה את האג כמו שמציגים בת זוג לחתונה פוטנציאלית. רצינו שגם הם יתאהבו בה ויהנו מהחיבוק שלה.

את השנה הנוכחית התחילו הילדים בצורה מפויסת יותר. הנסיעות לביה”ס היו נטולות דרמה, לרבות התלונות של בכורי על היום הסיוטי שהולך להיות לו היום (וב”היום” אני מתכוונת לכל אחד מהימים שני עד שישי). מזל על יום ראשון ועל כך שביה”ס הבינלאומי חייב מנוחה אחת לחודש וחצי…

ובחופשות הם ביקרו אצל השכנות האירופאיות – אבל גם אחרי ביקורים בבירות נחשקות כמו לונדון ופריז, הילדים תמיד חזרו מרוצים הביתה – להאג, אך ציינו שהרגישו פחות בטוחים ושלא היו גרים שם. זה קטע כזה של ילדי רילוקיישן אולי, שמסתכלים על כל מקום בעיניים של מעבר פוטנציאלי. מעריכים את הנכסים, את איכות המזון בסופר, את מדדי העוני וכמה בטוח לנסוע בתחבורה הציבורית. האג העפילה למקום הראשון לצד דנקן לורנס, שהביא את הולנד למקום הראשון בארוויזיון. 

ואז הגיעה הקורונה, והולנד הפכה להיות הזכייה הגדולה שלנו. אני חושבת שיותר מכל התקופה שחיינו פה, היתה זו דווקא תקופת הקורונה, שחיברה אותנו יותר מכל לבית ההולנדי שלנו ולהולנד עצמה. הולנד, שלאורך כל החודשים השאירה את המרחב פתוח, שלא חייבה חבישת מסכות כמעט, שלא סבלה ממחסור רציני בסופר, שמזג האוויר שלה מעולם לא היה כל כך טוב כמו בקורונה, שהרגישה בריאה גם בימים של חולי – הפכה ל happy place  שלנו. 

והבית שלנו הפך להיות מרחב הלמידה, העבודה, הספורט והבילוי שלנו, וידע לעשות את הכל ולמלא את כל הפונקציות האלה עבורנו. בית, שלמרות שכולנו היינו סגורים בו הרגיש, שלכל אחד יש את המרחב שלו’ ושאם אין לו, הוא תמיד יכול לצאת לרכב על האופניים במרחב החיצוני. 

זהו, חודש יולי הגיע ואיתו עוד הקלות בהנחיות הקורונה ועדיין אין טיסה… כאילו מישהו מאריך לנו את הסוף. לא ממש נותן לנו ללכת. מציע שנעשה את החופשה שלנו טרם החזרה בהולנד. שנהנה ממנה עוד קצת. שנעריך כל יום ראשון חופשי וכל מעלה שלא עולה על 22 מעלות. 

אני מסתובבת בשכונה ומתקשה להאמין שלא אראה יותר את הבתים היפים שלה, את הבוטיקים הקטנים והמיוחדים, את בתי הקפה השקטים, שבהם כתבתי אלפי מילים לאינספור פוסטים ועשרות הגדרות, שבהן אני מנסה להסביר ולהגדיר את הכלי הטיפולי המדהים הזה שרכשתי בהולנד. 

אני מסיימת את המסע הזה ונפרדת גם במילים – מזכירה לעצמי שזה לא סיפור על הרים וגבעות, זה סיפור על דרך – משפחתית, אישית ובשבילי גם מקצועית. זה הרילוקיישן המקצועי שלי שבו למדתי לטפל בנשים באשר הן, לטפל מקרוב ממרחק של קילומטרים, לגעת במילים, לנחם ולהרגיע גם בהעדר מגע פיזי, להצחיק נשים בקוביות, לעבור מסך.

והילדים – הם היו נשארים פה בהולנד, מחכים לאירוויזיון שיתקיים, למתנות הכפולות בחנוכה ובכריסמס ולשלג הבא. אבל הם מתרגשים לחזור לחברים שלהם, לגינה, לקלות הבלתי נתפסת של הביקורים בבתים של אחרים, כאלה שלא דורשים תיאומים של משלחת של הצלב האדום, למשפחה – לחוויה של להיות נכדים ובני דודים (נדמה שהם כבר שבעים מלהיות “רק” אחים), לחגים משותפים, לחגיגות יומולדת משפחתיות, לים התיכון ול”הלו ארטיק”, ולשמש שנשארת לאורך ימים וחודשים. נכון, יכול להיות שהם יאפסנו את האופניים עם החזרה, אבל הם לא יפסיקו לזוז.

ואני – הצלחתי לעצור פה ועדיין להיות בתנועה, אני מתרגשת ובאותה מידה חוששת (ומצטערת שאכלתי טרם כתיבת הפוסט הזה כי מתהפכת לי הבטן) מתגעגעת לעבודה, לצוות, לאתגר המחשבתי, לאוכל של אמא, לאמא, לאחי ולבת שנולדה לו, שלא מכירה אותי ולא יודעת כמה אני כבר אוהבת אותה, לשיחות עם חברות שלא מתנתקות, לשיחות עם חברות בכלל, לספונטניות הישראלית, לשפה, להיות מובנת ולהבין בכל רגע נתון, לוודאות של מזג האוויר, למקלחת משלי, לזרם מים באמבטיה בקומה העליונה, שלא מושפע משטיפת כלים בקומה הראשונה, לפח זבל בבניין.

אני אוהבת אותך האג, ותמיד תהיי עבורי זו שבזכותה מצאתי את הייעוד שלי. גרמת לי לעצור, להאט ולהוריד את הרגל מדוושת הגז, גם כי המהירות המותרת בעיר היא עד 50 קמ”ש, אבל גם כי זו המהירות המומלצת לחיים. מהירות שמאפשרת לא למהר ועדיין להגיע ליעד, או במקרה שלי – לייעוד. 

הרגשתי שמזג האוויר הקר והלא צפוי מכריח אותי להתעטף וללבוש שכבות, אבל את האג, אפשרת לי דווקא להתפשט ולהסיר שכבות. את השנה האחרונה העברתי מבלי להשתמש ולו פעם אחת במעיל העבה שלי ועם פעמים ספורות של שימוש במגפי האגס. הגוף התרגל, אבל בעיקר אני התרגלתי. לעצמי. 

אני יודעת שייתכן ואסע שוב לסופר השכונתי ברכב שלי, במקום באופניים, שאלחץ על דוושת הגז ואאבד את הסבלנות שלי על הכביש, אבל אני מקווה, שהעצירה שהיתה לי בהולנד תאפשר לי לא לאבד את עצמי.

שולחת לך חיבוק, האג, ומודה לך על הכל.

שלך בסטיילינג תרפי, פז

לכל הטורים של פז בדאצ’טאון

 

משחר ההיסטוריה, מאז שאנשים הפסיקו לנדוד והתיישבו במקום אחד, הם התחילו לבנות בניינים. הבניה השתכללה עם השנים וממבני בוץ וקש עברנו לבתי אבן ולאחר מכן בטון וברזל. במרוצת ההיסטוריה נבנו בניינים מרשימים ביותר שגורמים לנו השתאות עד ימינו אלה.

>>> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, יום אחרי יום
>>> הנורמלי החדש – ממשלת הולנד בחוקים חדשים למצב הקורונה

>>>לכל הבלוגים של נופי

אנשים תמיד דאגו לקשט את בתיהם אם כי בתחילה, החללים היו מאוד פונקציונלים: מקום לישון, מקום לבשל, לאחסן את הפריטים הספורים שהיו ברשותם ומקום לאגירת מזון לימי החורף. אך גם אז הם רקמו, ארגו וציירו כדי לקשט את סביבתם. גם במבנים כמו מקדשים ומקומות קבורה ניכר הצורך בקישוט ועיצוב בעזרת ציורי קיר ועבודות פסיפס. בזמן האימפריה הרומית נבנו תשתיות ענק מפוארות ומרהיבות. 

בניינים תמיד ייצגו כוח והשפעה וכך גם עיצוב הפנים, אבל כל העבודה היתה בידיי האדריכל, הבנאים והאומנים. לא היה מישהו מיוחד שהיה ממונה על ההרמוניה בחלל הפנימי. 

ארמון ורסאי – לא גדוש לכם מדי? 

דוגמא טובה לתפקיד החשוב של עיצוב הפנים ויחד עם זאת עומס של פאר והפגנת כוח הוא ארמון ורסאי העצום והמפואר, שהקים לואי ה-14 שהיה פטרון של אמנות ואדריכלות. הוא קישט וריהט את הארמון בעושר ובהידור רב. ישיבתו רחוק מן העיר ביטאה את עליונותו על העם, והגבירה את יראת הכבוד כלפיו. סגנון הבנייה  הנאו-קלאסיזם הדגיש את העוצמה, היציבות והעושר של השליט היחיד.

ורסאי הוא הפלא האדריכלי של המאה השבע-עשרה שכולל את הפארקים והגנים, המפלים והמזרקות, ומסיבות החצר הכמעט

אינסופיות שלו, ובכך יצר אורגיה לעין ולנפש. הלבשת החללים השונים של הארמון נחלקה בין החללים שנועדו לגברים והיו

צריכים לשדר כח ועוצמה לחללים ששימשו נשים והיו צריכים להיות כמה שיותר מקושטים ועם זאת לשדר רכות. 

בכלל, כל החללים בארמון היו מצופים בשטיחים עמוסי פרטים ומרוהטים בכמות כזו של רהיטים, שהיתה גורמת לעין המודרנית שלנו ״מחנק״. תוצר של אוסף לא מבוקר של יצירות אומנות, רהיטים ופרטי אדריכלות שכל אחת ואחד מהם היו יצירות מופת אבל יחד הניבו מין עומס וגודש. 

 

תחילת דרכה של אדריכלות הפנים הפונקציונלית 

הנדריק פטרוס ברלאחה היה אדריכל הולנדי בתחילת המאה ה-20 שהושפע מהזרמים המודרניים של אותה תקופה כמו הבאוהאוס, דה סטייל (סגנון עליו כתבתי בבלוג הקודם), האדריכלות הפונקציונלית של פרנק לויד ולה קורבוזיה. וכמו מוריו Gottfried Semper ו Violet-le-Duc גם הוא חשב על אדריכלות בצורה יותר פונקציונלית ונקיה ואת האלמנטים הקישוטיים שלו הוא לקח מתוך החומר עצמו. הבניינים שלו מאופיינים בעיקר בטכניקת בנייה חדשנית של שימוש בלבנים, חללים מוארים ובצבעוניות מינימליסטית ושקטה.

התרומה הכי חשובה שלו היתה בכך שהוא שינה את דרך המחשבה שלנו. אם עד אז בנו בניינים מפוארים מבחוץ והשימוש הפנימי הגיע אחר כך, ברלאחה עיצב את הבניינים שלו מבפנים כלפי חוץ. מתוך הפונקציונליות של החללים הפנימיים נוצרה הקליפה החיצונית. הוא לימד אותנו שהחלל הפנימי על צורתו וצבעיו משפיעים על נפש האדם ובכך המציא את המונח binnenhuisarchitect שבתרגום לעברית זה אדריכלות פנים. 

אחת מיצירות המופת של ברלאחה הוא מוזיאון האומנות בהאג. אני לא חובבת מוזיאונים באופן כללי, אבל זה מוזיאון ששווה לבקר בו, ורק בכדי לחוות אדריכלות פנים וחוץ במיטבן. במוזיאון תראו עוד דוגמא לעיצוב בהשראת הזרם ׳דה סטייל׳ האהוב עליי כל כך. בבניין זה לא רק השימוש בצבעים הוא גאוני לטעמי, אלא גם החללים המרווחים המוארים באור טבעי. אם תשאלו אותי באיזה חלל הייתי מוכנה לגור, באחד בחדרי ארמון ורסאי או במוזיאון האומנות, אין ספק שאבחר באחרון.

אדריכלות פנים – לגמרי הולנדי 

למרות שאת מקצוע אדריכלות הפנים אפשר לתרגם לשפות השונות, הלכה למעשה רק בהולנד אפשר ללמוד אותו כלימודים גבוהים. אדריכלות פנים זהו מקצוע רשמי מאז שנת 1979, ומאז 1983 אפשר ללמוד אותו כלימודים אקדמיים כאן בהולנד. בכל שאר המדינות, כולל ישראל אין אפשרות ללמוד אותו, אתה הופך או למהנדס/אדריכל בעל תואר או בעל הסמכה מקצועית של מעצב פנים עם סיום קורס של מספר חודשים.

כשהגעתי להולנד לפני 25 שנים, החלום שלי היה להיות פסלת ואם אפשר אז בזכוכית. מכיוון שבתקופה ההיא לא היו לימודי תואר בתחום הזה, התחלתי להסתכל סביב. לא הייתי צריכה להרחיק מדי, כי אביו של בן זוגי היה אדריכל פנים. כך גיליתי את המקצוע הזה והוקסמתי! בעצם, בשבילי זה כמו לפסל, אבל בקנה מידה גדול יותר ומבחר חומרים בלתי מוגבל, שהרי אם תחשבו על זה, כל חלל הוא בעצם אובייקט לפיסול. הערך המוסף שבבחירתי באדריכלות פנים הוא עצום, אני לא יושבת לבדי בסטודיו ומפסלת בתקווה שמישהו ירצה לקנות ממני את הפסל, אלא אני נמצאת באינטראקציה מתמדת עם אנשים ,שבסופו של תהליך העיצוב אין יותר מתגמל מלראות אותם אוהבים את היצירה. 

אז אם יש לכם חלל שמצריך יד ודמיון של פסלת וניסיון של אדריכלית פנים – אשמח לעזור לכם 🙂

הקוד הגנטי של העיצוב ההולנדי