Category: הבלוגיה

הכל התחיל בביקור שלי במוזיאון התיקים באמסטרדם (ז”ל). החלטה של רגע לעלות על רכבת לאמסטרדם, שהיתה אחת ההחלטות הטובות שלי בשנתיים שאני גרה בהולנד. היא היתה כזו גם בשל היותו של הביקור הזה, הביקור האחרון שלי במקום הקסום הזה שנקרא “מוזיאון התיקים והארנקים” וגם כי הביקור הזה גרם לי להתחיל “לחטט” בתיקים של נשים. 

>> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, יום אחרי יום
>>> לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

מוזיאון התיקים הוא (היה…) בית תעלה הולנדי, האוצר בתוכו אוסף של אלפי תיקים, שמספרים את סיפורה של התקופה, של האופנה, ואת סיפורם של בעליהם. לצד תיקים של מדונה, מרגרט תאצ’ר והילארי קלינטון, הוצגו תיקי שאנל, לואי ויטון, איב סאן לורן ושאר מעצבים. כולם מציגים באופן ויזואלי את הפונקציה הרגשית, שמילאו עבור האדם שנשא אותם והתקופה בהיסטוריה שבה עוצבו. 

הרעיון המקורי שלי היה לשלב את הביקור במוזיאון עם “ביקור” של כל אחת מהמשתתפות בתיק שהיא סוחבת. נכון שהיא מכירה אותו והוא התיק שלה, אבל היא לא תמיד חושבת עליו כעל אביזר לבוש משמעותי, כזה שנושא את הזהות שלה על הכתף או על הגב וכזה, שמספר את הסיפור שלה עם כסף (שהרי הוא נושא בתוכו את הארנק שלה). 

תיק הוא כבר מזמן לא רק כלי כיבול, שקית משודרגת. תיק, כפי שהוכיח למבקריו מוזיאון התיקים, הוא סמל לתקופה, הוא חלק ממסע בזמן ומהזהות של אדונו או גבירתו. 

כבר בשבועות הראשונים של הקורונה באירופה, הודיע המוזיאון על סגירת דלתותיו והביא לסיומם של סיפורי התיקים שאצורים בו. 

על אף סגירת הדלתות הפיזיות, החלטתי לפתוח דלתות וירטואליות באמצעות הזום לתיקיהן של נשים ישראליות בארץ ובעולם. הזום מאפשר לנשים באשר הן להיפגש יחד לערב שכולו “חיטוט” בתיק שלהן ובתיקים של נשים אחרות, אבל לא חיטוט לשם חיטוט, אלא לשם העמקה וחיפוש זהות במעמקי התיק….

לאורך החודשים האחרונים אני מקשיבה לסיפורי תיקים נשיים ונפעמת בכל פעם מחדש מהעושר הנמצא בכל אחד מהתיקים האלה, מכמות המידע שהם מכילים, הזכרונות, ומהיותם מיכל עבור האישה שלה הם שייכים. 

>>> על בגדי ריקוד ותעוזה – סטייל תרפי הלכה למעשה
>>> לכל הכתבות של פז ארבל

התיק שטל סוחבת, אבל לא סוחבת…

אני רוצה לשתף אתכם בסיפורה של חברתי טל, שחשבתי שאני מכירה, עד שהכירה לי את התיק שלה…

אני מכירה את טל מגיל 17. התחלנו את מסע ההיכרות והקניות שלנו במשלחת ישראלית – פלסטינאית – אמריקאית של משרד החוץ לדנוור – קולורדו. בזמן שהיינו אמורות לסייע למשרד החוץ הישראלי לגשר על הפערים בדרך לשלום, סייענו בעיקר למשרד המסחר האמריקאי לגשר על שער המטבע…

מאז אנחנו מתרגלות ריחוק חברתי – היא גרה בדרום הארץ, אחות אחראית בחדר ניתוח בבי”ח, ואני באזור השרון ובעוד אזורי זמן בעולם. כבר שנים שאנחנו מגשרות באמצעות הטכנולגיה על פערי הזמן והמרחק. 

בתחילת מרץ היתה אמורה להגיע לקוויקי באמסטרדם. תיכננו לבדוק כמה מהר אפשר לבזבז משכורת של אחות במערכת הבריאות בחזקת משכורת של עובדת סוציאלית. ביורו. אבל אז הגיעה הקורונה….

מאז אנחנו חולמות בזום. כל פעם עושות זום אין על מקום אחר – מתלבטות אולי עדיף לנו להמיר את ה”הון המשותף” שלנו דווקא לזלוטי….

לפני מספר שבועות השתתפה טל, כאמור, באחת מסדנאות התיקים שלי. זו היתה עוד דרך “להיפגש” ולפזר על הקבוצה הנשית קצת “טל”. היא הצליחה לזכות בליבן בגדול, כמו שהיא תמיד מצליחה. סיפרה להן סיפורי מלתחה וסיפורי חדר ניתוח, שכבר הוכחו כיעילים בלהחזיק צופים מכל העולם גם 16 עונות אם צריך….

אבל התיק שלה, איך לומר, לא היה זוהר כמו הג’לי בארוחת הערב של החולים ב”סורוקה”. תיק שעיקר התפקיד שלו היה ,לדבריה, להסתיר את הבטן. תיק שהגאווה המרכזית של גבירתו היתה, שהוא “מקבל את הצורה של הגוף”. תיק שמייד כשסיים למלא את תפקיד ההסתרה המרכזי שלו נכנס לארונית בחדר ההלבשה וממתין לסיום המשמרת, המתנה שיכולה להתארך מאוד לפעמים. בקיצור, תיק בהמתנה כזה. 

אז אחרי עוד מספר סיפורים עלא ‘גרייס אנטומי’, וכשנדמה שהוילון כבר עומד להיסגר על המיטה שלה, טל פתאום הוציאה את אזמל המנתחים מהשק – מהתיק….

נכון שזה התיק היומיומי שלה, תיק הזהות שלה, הנאמן, שממתין שתסיים את המשמרת כדי שהוא יוכל להסתיר את מה שהיא חושבת שצריך להסתיר, אבל יש בבית, שלא לומר בויטרינה בסלון, עוד תיק. פראדה. 

חשבנו שהיא צוחקת, אבל בתקופה שבה את קובייה על מסך הזום, את בקלות יכולה לקחת את המחשב לסלון ולהוכיח את טענתך. היינו כחולמות (חלום בלהות כמובן).

בתוך הויטרינה בסלון, כאילו היה סרוויס לפסח, עמד תיק פראדה יפייפה. תיק שנקנה לטל כמתנת יומולדת 40 לפני מספר שנים. תיק שמאז ראה אור יום, או יותר נכון, אור לילה, רק פעם אחת ויחידה כשליווה את טל לאירוע רשמי, שבו היא הרגישה מאוד מחופשת הן בבגדים שלבשה והן בתיק שנשאה.

תיק שניצב דווקא בסלון כדי להזכיר לטל מידי יום, כאילו היתה דיירת בבית האח הגדול – “להתלבש בהתאם”. 

תיק שמזכיר בנוכחותו, שגם אם היא לא נושאת אותו, את הבושה שהיא יכולה להמיט על עצמה אם תמשיך לרכוש בגדים בחנות “להיט באופנה” הבאר שבעית, שבה היא רוכשת את “מיטב” מחלצותיה.

וב”מיטב” אני מתכוונת למכנסיים, חולצות ארוכות וקצרות ולכל פריט שמחירו לא עולה על 5 שקלים (תרגום לזלוטי ישלח בהודעה פרטית לנרשמות) לא משנה מה כמות הבד שהוא מכיל.

כי ב”להיט באופנה” שמעדיפים אגב למתג את התוויות שלהם באנגלית (Lahit Baofna – ראו תמונה מצורפת להוכחת דבריי), נותנים ללקוחה הרגשה של חו”ל, בואך מילאנו, בואך פראדה. 

אחרי עצירת שירותים בשל צחוק מתמשך לצד שתיית ליטר מים וגיל שמעל 40, טל המשיכה לנסות ולהסביר לכל משתתפות הסדנא, ביניהן נשות טיפול המומות, שהתלבטו לגבי חובת הדיווח שלהן במקרה שכזה, את הבחירה במיקום של התיק. 

התיק בהיותו סמל ליוקרה ומעמד בעצם מהווה עבורה סטנדרט בנוגע לאופן שבו היא מתלבשת. טל חשה שאם היה יכול לדבר “פולנית”, היה ודאי שואל אותה שאלה אחת ויחידה: “ככה את יוצאת מהבית?” 

הוא אמנם לא יוצא איתה, אבל ממגדל השן שלו בויטרינה שבסלון, הוא משקיף עליה ומאשר את הופעתה בכל יציאה שלה. הוא סוג של שוטר אופנה שחי בויטרינה (לציין שטל נשואה לשוטר אמיתי שחולק איתה את יתר הבית…), ושללא מילים אומר לה מידי יום: “חייל – שפר הופעתך”. 

אם הייתי צריכה להמר, הייתי אומרת שהיא אפילו מצדיעה לו טרם צאתה מהבית, אחרי שפקד עליה לעבור לעמידת “נוח”.

כשהתבוננתי בתיק הפראדה הקטן והמנצנץ של טל חשבתי בהתחלה שהוא הכי לא מייצג את מי שהיא – בחורה שלא אכפת לה אם היא להיט באופנה, שמתלבשת בלי להתחשב באופנה עצמה, אישה גדולה מהחיים, שהתכשיט הכי רציני שלה זה כפכפי הוויאנס, הכי אמיתית ומצחיקה, הכי בגובה העיניים והכי צנועה. 

אבל אחרי שנגמרה הסדנא, ונשארתי עם עצמי ועם התמונה של הפראדה, שלה ושלנו, פתאום הבנתי משהו.

הבנתי את הדמיון – כמה התיק קטן ונוצץ כמוה וכמה הוא נוכח למרות גודלו, כמה הוא והיא הם תכשיטים אמיתיים שמעטרים כל מפגש חברתי שהם משתתפים בו, כמה בלתי אפשרי להתעלם מהם, וכמה שניהם הם “ישר ולפנים”, לא מתנצלים על מי שהם – וכמה שניהם הכי להיט באופנה. 

בעודי כותבת שורות אלה, הבנתי שהפראדה מייצג אולי את האישה שהיא בפנים, ואולי בגלל זה הוא בויטרינה.

 אבל האישה שהיא בפנים, היא האישה שאני רואה מולי יומיום, בכל שיחה, בכל תגובה בפייסבוק, זו שאיתה אני חולמת, האישה שתמיד תהיה באופנה בשבילי  – האישה שלובשת פראדה. מבפנים.

ממש מזמן, כשהיינו קטנים, כפופים להנחיות הורינו, היה לנו ברור שיש דברים שהם פוסקים בנחרצות אבל תכלס לא ממש מתיישבים עם המציאות. ויש דברים שיוצאים להם מהפה, אבל לקוחים מסט החרדות הפרטי שלהם, ולא קשורים אלינו כלל וכלל. 

לכן כהורים, ממש כמו שאת האוטו לוקחים לבדיקה תקופתית, בואו נשאל את עצמנו כמה שאלות, נבדוק איפה אנחנו נמצאים יחסית להבטחות שהבטחנו לעצמנו על איזה הורים נרצה להיות.

לכל הכתבות של רותי שלו

קורונה בהולנד: כל העדכונים
לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

לאחרונה הגיעו אליי לקליניקה שני הורים עם שאלות שהכבידו עליהם. 

האחת סיפרה שבנה לובש בגדי בנות, בעבר רק כסוג של משחק, בבדיחות דעת, והיום ממש כדבר שבשגרה. 

״מה יהיה איתו? אני פוחדת שלא יהיו לו חברים, שינדו אותו. מלחיץ אותי שאנחנו עושים איתו טעויות שירחיקו אותו מאיתנו כשיגדל.״ היא הרגישה מוטרדת ומוצפת רגשית.

וגם אבא ששיתף במצוקה מול ההודעה שבתו נשארת כיתה. ״אני לא יודע איך לספר לה את זה, מרגיש שנכשלנו בתמיכה בלימודים שלה. מביך אותי לשתף את ההורים שלי.״ 

בשני המקרים האלה, לצד ההתלבטות העניינית מהו המענה המתאים, עולים גם קולות שהם אחד לאחד שיח פנימי של ההורה, שאין לו דבר וחצי דבר עם טיפול טוב בילדיו. להרגיש בושה, מבוכה, תסכול, חשש, זה הרי אנושי ומובן לגמרי, ובכל זאת, אסור בתכלית האיסור לערבב את החומרים האלה בשיח שלנו עם ילדינו. וכן, הוא מתערבב. 

הורות מתחילה בחיבור מוחלט בין התינוק להוריו. זה נעים ומרגש, אבל ככל שחולפים הימים ועוברות השנים, היכולת, וגם הזכות שלנו, לחיבור טוטאלי שכזה לילדים שלנו, מצטמצמת. יש כאן כוחות סותרים כביכול, הפועלים במקביל. התשוקה להישאר בקרבה מלאה, מעורבות, הגנה, הכוונה, ומנגד, ההבנה שאנחנו שונים מהם והם שונים מאיתנו, ונועדו לחיות חיים עצמאיים שישקפו את אישיותם ושאיפותיהם *בלבד*. ועל זה, יש מחלוקת, מסתבר. כלומר, גם אם לא באופן מפורש וגלוי, לא לכל אחד העצמאות המלאה של הילדים וכפיפותם לצו ליבם בלבד, יעברו חלק בגרון. ומה אם יבחרו בחירות שמאכזבות אותנו? ואם יעשו דברים שברור שהם טעות, ובכל זאת יתעקשו עליהם? מה אז?

אם נשאל את עצמנו איזה הורים נבחר להיות, ברור שאף אחד לא יאמר שתלטנים, כופים דעתם על הילדים, שיפוטיים, השלכתיים, חרדתיים. כי עוד לפני שהפכנו הורים, המסקנות שהסקנו אנחנו בגיל הנעורים היו חד משמעיות: העבר של הוריי לא יהיה העתיד שלי. כל כך פשוט ותמציתי. ולמה? פשוט כיוון שאופק הוא זכות מולדת לכל אדם. ואופק לא יכול להיות מאחורינו, אלא רק לפנינו. אופק יש בו חסד ומסתורין וסיכוי. וגם סיכון, כמובן.

ולכן, בשיחה עם שני ההורים שהגיעו אליי, עברנו מהר מאוד לדיון החשוב באמת:

מהן אותן הנחות שעליהן את מבססת את החששות שלך? מה מניע אותך לחשוב שצריך להתבייש במצב של בנך? ואז הם מסבירים בדיוק מהו אותו רציונל. ואחרי כמה דקות של תיאור ההנחות המפעילות אותם, ברור פתאום, שמה שהם אומרים הוא *שלהם*, והוא כולו מבוסס עבר. השקפות, חינוך, ניסיון חיים. 

כך בדיוק נראית השלכה. מבוססת חוויה סובייקטיבית שאנחנו מחילים על אחר, על פי רוב, ללא הסכמה.

במקרה של ההורים האלה, זו השלכה של קולות פנימיים, אנושיים ומוכרים, לתוך מרחב של אדם אחר, חדש, צעיר ושברירי. בוודאי שלניסיון החיים שלנו יש ערך רב. יש בכוחנו לתמוך בתהליך העיבוד והניסוח של סולם הערכים של ילדינו. יש לנו השפעה על ארגז הכלים שלהם, על שפה רגשית וחוסן נפשי. נפלא.

אבל, מהו האיזון הנכון בין הקולות שלנו לקול הצעיר שרק מתחיל למשש את גבולותיו ולנסח זהות עצמאית?

 להישאר כיתה, מה אנחנו חושבים על זה? לתת לבן ללבוש בגדי בנות, איך זה מרגיש לנו? האם זה תקין? ומה אם זה לא תקין? ובכן, זאת תמיד תמיד השאלה, שנותנת לנו את הזכות, כביכול, להתערב, ולפעמים אף לפלוש, לחזית לא לנו. בין אם זה טוב או רע עבורם, יש כאן *שביל* של אדם, גם אם צעיר, תלוי, חסר ניסיון, שנועד להוביל אותו למקום של בהירות, מקום אותנטי, בטוח, עצמאי. ושם, העדינות שלנו היא המחוג שיקבע איזה הורים נהיה לילדינו. חוסמים את השביל כדי שלא יכאבו, יכשלו, יפגעו? מכוונים אותם? מתערבים בדרכם? מחווים דעה גם אם לא התבקשנו?

השביל הזה הוא אישי. גם אם צעדנו בשביל דומה, זה שלהם הוא אחר. נסלל תוך כדי הליכה. 

האם שדיברה על החשש שבנה ילבש בגדי נשים ויסבול בהמשך מיסורים חברתיים, אולי צודקת. אולי יש ממש בדברים. ובכל זאת, התשובה שלי אליה היתה, בבקשה *הפרידי* את החששות והדעות ממנו, עבדי את החומרים המתעוררים, ופני מקום. פני לו את הדרך. שימי את העבר שלך בחיקך החם וערסלי אותו. זהו רכושך הפרטי, והוא כולו באחריותך הבלעדית. אל לך לערבב בחומרים הפרטיים האלה את בנך. פשוט כי הוא *אדם נפרד*. ההשלכה, טבעית ככל שתהיה, היא לא המתנה שנרצה לתת לילדינו.

ליווי ילדינו בתהליך ההתמודדויות החברתיות, הרגשיות, הבריאותיות, הרוחניות של הילדים שלנו הן חלק מהמשימה ההורית. השאלה שעלינו לשאול, שוב ושוב את עצמנו היא *שאלת המינון*. כמה הקול שלנו נוכח? כמה הקול הצעיר זוכה לקשב, לאמון, למרחב בטוח בכדי לתרגל עצמאות? לא הגיוני שנשאיר לילדים את ההתמודדויות שלהם ונפנה את הגב. אבל בבוא העת, אם נרצה או לא נרצה, הם יסובבו את גבם אלינו. הם ילחמו על הזכות להתמודד בעצמם עם האתגרים שלהם, ואז, חשוב שכבר יהיה להם ברור איך עושים את זה. איך בוררים עיקר מטפל, איך יוצאים לדרך באמון מלא במצפן הפנימי. לכן טיפוח של שביל עצמאי, עם יד בוטחת, מושטת לעזרה, שניתן בו לשמוע את ההולך, הוא המתנה המופלאה ביותר לתת לילדינו. ושוב נזכור, ונזכיר גם להם, גם יד מושטת מותר לדחות. זה בסדר, בריא ומבורך.

להבדיל מהורינו, אנחנו מושכלים יותר. יש לנו מושג רחב יותר ולכן גם אחריות רבה יותר על הגבולות שלנו, ועל הגבולות של ילדינו. ולכן צריך שיהיה ברור מה עלינו לעשות. עלינו מוטלת האחריות לשרטט את מפת העצמי שלנו, ולזהות את השביל *מחוץ* לגבולותינו, להבין לעומק מהם הקולות המדברים מתוכנו, ולהבין שמופרדות היא עוד דרך לאהוב. 

היום אני רוצה לכתוב לכם מאמר קצת שונה ולשתף קצת עליי ובמעט מהדברים שאני אוהבת בכל הקשור בעיצוב וארכיטקטורה כאן בהולנד.

הגעתי להולנד לפני כמעט 25 שנים, לא עלה בדעתי שאהיה אדריכלית פנים, חשבתי שאהיה פסלת בזכוכית או מעצבת אופנה. גדלתי בארץ ובואו נודה, רוב הבניינים בישראל לא מעוררים השתאות או את יצר הדמיון ולפני 25 שנים, על אחת כמה וכמה. 

לכל הבלוגים של נופי
קורונה בהולנד: כל העדכונים
לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

מה שמשך אותי במיוחד פה בהולנד, היתה הצבעוניות. אם בישראל רוב הבתים היו מסויידים בצבע לבן מבפנים ומבחוץ או מצופים באבן בהירה, כאן, הקסים אותי השוני, הצבעוניות והצורות השונות. התרשמתי מחזית הבתים, הבנויים בעיקר מלבנים ורובם בגוונים אדמדמים וכשמטיילים ברחובות, מביטים ורואים צבעים רבים נוספים ואלמנטים מיוחדים והצבעוניות קיימת גם בתוך הבתים פנימה. 

כשאמרתי לבן זוגי ולאביו, שגם הוא אדריכל פנים, שאני רוצה לצבוע את קירות ביתנו בצבע לבן, הם פשוט הזדעזעו! והסבירו שזה צבע קר ולא מתאים למגורים. היום כשאני נכנסת לאינסטגרם אני שואלת את עצמי לאן נעלמו הימים האלה?

פה התעוררה נפש הפסלת שבי, שראתה את האפשרויות הטמונות באדריכלות ומה שמשך והקסים אותי, היתה האפשרות לעבוד עם כמות בלתי מוגבלת של חומרים. לא רק זכוכית, לא רק חימר אלא קשת רחבה ומתחדשת של חומרים. אין לכם מושג כמה זה הלהיב אותי. אבל זאת היתה רק ההתחלה ועם השנים כשנחשפתי לזרמים של אומנות משנות העשרים והשלושים ובמיוחד לזרם הנקרא דה סטייל מצאתי את עצמי בעולם חדש וקסום.

אז מה זה הזרם הזה?

דה סטֶייל (De Stijl, בהולנדית: ‘הסגנון’) היתה תנועה אמנותית בתחומי הציור והאמנות, העיצוב והאדריכלות שמרכזה בהולנד.

הקבוצה ניסתה ליצור אידיאל של הרמוניה וסדר. הם דגלו באמנות מופשטת וטהורה מתוך מגמה לצמצום כל אובייקט עד לצורה ולצבע הטהור. עקרונות התנועה היו השימוש בקווים אנכיים ואופקיים בלבד ושימוש בצבעי היסוד (אדום, כחול, צהוב, לבן ושחור). הקשר בין הקו והצבע היה בדרך כלל: קו אופקי – כחול: כמו קו האופק של הים, קו אנכי – צהוב: כמו קרני השמש הניצבות לאדמה, שחור ולבן כצבעים נייטרליים העוזרים לקומפוזיציה ואדום כצבע מיוחד. אתם בטח מכירים את העבודות של מונדריאן מהתקופה הזו אבל אני דווקא התאהבתי בחריט ריטפלד שהתבלט בקבוצה בתחום העיצוב והאדריכלות. עבודותיו, היוו את הפרשנות התלת-ממדית של דה סטייל והדגישו את הקו והמישור העצמאיים במרחב ולא את הנפחיות והמאסה. 

אז מה משך אותי כל כך בעבודות שלו? זה לא רק הצבעים! יש עוד אלמנט שאני מאוד אוהבת באומנות. בציור אני הכי אוהבת את הסגנון הסוריאליסטי, כל פעם שאת.ה מסתכל.ת את.ה מגל.ה אלמנטים חדשים שלא ראית לפני. אם תרצו, אספר לכם בפעם אחרת על אהבתי ל M.C Escher.

בשאר תחומי האומנות אני אוהבת עבודות דינמיות, שאינן סטטיות. אם מסתכלים או מזיזים אותן הן משנות צורה. אולי כבר שמתם לב לזה אם קראתם את המאמר שלי על רהיטים פונקציונליים. זו גם אחת הסיבות מדוע אני כל כך אוהבת זכוכית, היא משנה פנים כל פעם שמסתכלים עליה מזווית או תאורה שונים.

חריט ריטפלד היה הראשון שיצר חללים כאלה. המאסטר פיס שלו היה בית ריטפלד שרדר (Rietveld Schröderhuis) שנבנה באוטרכט ב-1924 עבור לקוחה בשם טרוס שרדר (Truus Schröder), שהזמינה את הבית עבורה ועבור ילדיה. היא ביקשה שהבית יהיה במידת האפשר ללא קירות פנימיים.

את קומת הקרקע ניתן עדיין לראות כ”מסורתית” – מטבח ושלושה חדרי שינה המסודרים סביב גרם מדרגות מרכזי. הקומה השנייה, היא זאת ששינתה את פני ההיסטוריה והשפיעה על סגנון האדריכלות עד ימינו, במקום אוסף סטאטי של חדרים יש חלל פתוח, דינמי ומשתנה. אזור המגורים הוא חלל פתוח גדול, שהאזור היחיד בו המוקף קיר הוא חדר האמבטיה והשירותים. במטרה לחלק את החלל לחדרים הוקמה מערכת של לוחות נעים ומסתובבים. כאשר כל המחיצות סגורות מתקבלת קומה ובה שלושה חדרי שינה, חדר רחצה וסלון. בין מצב זה לבין המצב הפתוח לחלוטין ישנם צירופי מחיצות שונים רבים מאוד, שלכל אחד מהם חוויית חלל שונה.

חזית המבנה היא קולאז’ של מישורים דו ממדיים וקווים חד ממדיים המנותקים בכוונה זה מזה ונראים כגולשים זה על פני זה – המטרה היא למנוע תחושה של מסה תלת ממדית במבנה, ולהגדיר גם את חללי הפנים בעזרת המישורים והקווים בלבד. לכל רכיב כזה, בהתאם למאפייני “דה סטייל”, צורה, צבע ומיקום מדויק משלו. כתוצאה מכך התאפשרה יצירתן של כמה מרפסות. הצבעים נבחרו במטרה לחזק את תחושת הפלסטיות של החזיתות – משטחים בלבן ואפור, משקופים ומסגרות בשחור ואלמנטים קווים שונים בצבעי יסוד.

חייבת לציין שלמרות האיכויות האדריכליות שלו, אני שותפה לדעת אלה החושבים שהמיקום של המבנה לא אופטימלי ביחסו עם סביבתו; הבית נבנה במרכז שכונה עם בתים בסגנון מסורתי ואחיד וחלקו האחורי צמוד בקיר משותף לאחד מבתים אלו. צורתו של הבית משתלבת באופן חסר הרמוניה ואף צורם ולדעתי היה ניצב הרבה יותר טוב במקום פתוח. 

אם לא ביקרתם עדיין בבית הזה, אני מזמינה אתכם לשים אותו ברשימת must visit, גם אם אתם לא אומנים אני מבטיחה לכם שהוא ישאיר בכם רושם בלתי נשכח.

ואם אתם רוצים לבקר בעוד בנין שלדעתי ללא ספק קיבל את השראתו מהטכניקה של ריטפלד, זה בניין הספריה בטילבוך הנקרא LocHal וזכה גם הוא בפרסי אדריכלות. זהו האנגר ישן לקטרים, שהוסב לספרייה, ובין יתר פרטי האדריכלות המרשימים, מחלק את החללים בעזרת מסכים ענקיים בצורה דינמית.

אז מי עדיין מפחד מאדום כחול וצהוב?

זה לא הרגע שייחלת לו. הכוונה הייתה אחרת. רצית להאמין שזה כן יחזיק מעמד, שתחלצו מהמשבר. וזה לא שלא ניסיתם. 

המעמד של שיחה עם הילדים נתפס כרגע שיא בתהליך הפרידה, ולא בכדי. 

ברוב המכריע של המקרים מצטייר המעמד הזה ככישלון אישי וחבלה ממשית ברווחת הילדים. השלב הזה נחשב מאיים מאוד על היציבות והביטחון העצמי של ההורים עד כדי כך שרבים יעכבו את התהליך עוד ועוד, ובלבד שלא להתייצב לשיחה הטעונה הזאת.

אבל לפני שנברר איך צריכה להתנהל שיחה שכזאת ומה נכון ולא נכון לעשות, יש מקום להבין מדוע היא כה מפחידה ומה ניתן לעשות בכדי להגיע מוכנים רגשית. 

• זוגיות בימי קורונה
• קורונה בהולנד: כל העדכונים
• ערוץ היוטיוב של דאצ’טאון

זה הרגע להתחיל מהתחלה: פרידה אינה כשלון. פשוט לא. פרידה היא תוצר של הכרה, שנרקמה בך, אחרי פרק זמן שבו נוכחת להבין, ולהרגיש, שבמקום בו את-ה נמצאת, אין אושר עבורך. אולי היה שם קול הססן או ספקן כבר מתחילת הקשר ואולי זה משהו שהתעורר לאחרונה. אבל התמצית המזוקקת של הסיפור שלך היא הזכות לאושר, שאינו תלוי באחרים. אושר שלם. שקט ונינוח, שבו יש כנות עליונה בינך לבין עצמך. והתפכחות מיחסים בהם לא הצלחת ליצור אושר שכזה, היא רגע מכונן בחיים, גם אם צורב ומאיים, רגע גדול. זוהי זכותנו המולדת, ואיש מלבדינו לא יוכל לגונן עליה, ואת זה נצטרך לשנן לזכור לאורך כל התהליך. 

אז מדוע אם כך, נתפס המעמד הזה כטעון ופוגעני כלכך?

אנחנו, בני האדם, תבנית נוף תרבותנו. הדור של הורינו הדגים לנו ולעצמו תפיסת קיום בה הפרט הוא משני לזוג או לכלל. כלומר יש מתווה שכל החורגים ממנו מוגדרים ומסומנים כאנשים אנוכיים ופוגעניים. הנורמה קבעה אז שהורות טובה היא הקרבה מלאה, גם של רווחה אישית, הגשמה עצמית ואפילו ביטחון קיומי. ובנוסף על כך, מתווה חברתי המבוסס תלות כלכלית, והרי מתכונת חיים מהונדסת היטב, שעליה גדלנו ולתוכה חונכנו. הרבה קרה בתחום והפתיחות המבורכת של העשורים האחרונים למגוון רחב של יחסי אהבה וחיי משפחה, היא פתיחות המאפשרת יותר דיוק ועצמאות מחשבתית. הדרך עוד ארוכה, אבל היי, זהו הישג מרשים.

כשאנחנו מדמיינים את השיחה הצפויה, כל המטען הזה, גם הוא מציף אותנו, גם אם אנחנו מאמינים שזה בסדר, שזהו המעשה הנכון ואנחנו שלמים איתו. כי הפרדיגמות הללו עדיין שם, וזה בסדר. זו דרכה של אבולוציה תודעתית, אין סרט חדש המחליף את קודמו כך פתאום. את זה, לא נוכל לשנות או להאיץ ובוודאי שלא לכפות על עצמנו, ולכן גם לא על ילדינו. נקודת האור החשובה, שאיתה נצא לדרך היא הידיעה שאמנם אנחנו בסך הכל בני אדם, יצורים מורכבים ומוגבלים כאחד, אבל, השאיפה הטבעית שלנו היא להשתפר ולהשביח להיטיב ולדייק. אנחנו צועדים בדרך לא סלולה, מדברים מתוך חשש מהלא נודע. וזה, בסדר. זוהי האמת כרגע, ואותה נפנים. 

ולכן, מתווה השיחה יושתת על כמה עקרונות יסוד: 

• אין לי ממה *לפחד*. לא נבלבל בין עצב ובין פחד. הם שני חומרים, רגשות, שונים בתכלית ותפקידם בחיינו שונה. ההתעצבות במקומה, וגם החששות. אבל אלה אינם פחד. ההתנהלות שלנו כשאנחנו מפחדים היא לא התנהלות מרגיעה ומאבטחת עבור ילדינו, ולכן ניתן לפחדים מוצא אחר, למשל שיחה עם מישהו קרוב או ייעוץ מקצועי, ונוודא שבשיחה עם הילדים, הוא כבר לא משחק תפקיד פעיל.
• אשמה ובושה – אינם במקומם. נאמר לעצמנו: אני אדם, באתי לעולם בכדי לדעת אושר מהו, ולהעניק לילדי את הכלים והמושגים בדרך לאושר אמיתי. אין לנו דרך לנבא את העתיד ולכן לא היה איך להימנע מבחירות שלא היטיבו איתי. זכותי וחובתי לקחת אחריות על טובתי, ואין בכך אנוכיות כלל וכלל. ולכן אין בושה ואשמה בבחירה לסיים קשר שאינו מיטיב.
• האהבה תנצח. ההורות שלי גדולה מכל משבר. ממש כמו תאונת דרכים או מחלה או אובדן, האהבה היא הבית לחזור אליו. יש מהמורות וסדקים ועייפות החומר. זה כה צפוי ואנושי. אין במה להתבייש. ברגע של שקט, נוכל לזקק את ההמולה והשיפוטיות שבחוץ, ולראות שהאהבה שבין הורה לילד, גדולה מכל אלה, וניתן להישען עליה. בחירה בהורות, כל פעם מחדש, היא מתנה לתת לך ולילדייך. זה לכאורה מובן מאליו, אבל הכוח הגדול שבמתן התוקף, הוא כוח מרפא, לך ולילדים.
• שקרים הם ההיפך מצמיחה. הם מעכבים אותנו, פשוט כי הם מבוססי פחד, ומקבעים בנו תודעה מחלישה ורעילה. ״אם אומר את דעתי, לא יקבלו אותי״, ״אם אגיד מה אני באמת רוצה, יעזבו אותי״, ״אם אעשה מה שליבי מבקש, הכל יתפרק״. ובכן, במציאות המושתתת על נאמנות שלך לעצמך ולאמת שלך, הרי שזה לא נכון. אבל, זוגיות שאין בה רווחה, מייצרת תרבות של שקרים שנספר לעצמנו או למי שמולנו. כי זהו כביכול המתכון להישרדות. אבל את זה בדיוק בחרת לסיים. בחרת לשאת את האמת שלך, גם כאשר היא מורכבת או לא מובנת במלואה עדיין, היא הלפיד שלפני המחנה. ואת זה, הילדים שלך צריכים לראות. אין מקום לשתפם בתכנים *משום סוג*. אבל יש מקום לתת לאמת וליושרה את הכבוד הראוי, שיעזור להמשך התהליך להביא את כל הנוגעים בדבר, ואת זה *להדגים* בהלך הרוח שלך. 

כללים לשיחה

לא נעשה:

• בטרם נזמן שיחה, נגיע להסכמה עם הצד השני. מה התכנית? מה המסר? על דעת מי נאמרים הדברים? תכנית צריכה להיכתב בפרוטרוט ביניכם לפני שמדברים עם הילדים, כיוון שהילדים הם לא צד בהתלבטות שלכם ובוודאי של צד בסכסוך ביניכם. לכן, מסר מוגמר, שאתם יכולים לעמוד מאחוריו. מה עושים, מתי, איפה, מי, איך.
• לא נעלה פרטים דיסקרטיים, לא נדון ברגשות שלנו, לא נדבר סרה על הצד השני, בשום מקרה ואופן. לא נשתף בזוגיות חדשה, לא נתוודה על חטאים, לא ננמק את העילה לפרידה, לא נשווה לצד השני, לא נחלק ציונים לעצמנו או לאחרים.
• לא נשקר לילדינו ולא נייצג מצג שווא. זו אינה הגנה עליהם, אלא להיפך. ילדים הם חיישנים פנומנליים לחוסר דיוק ולהסתרה ושקר. גם כשהם אינם יודעים, הם יודעים. הסכנה במצג שווא היא ששם הילד מפרק ומפרש את הנתונים באופן שלא ידוע לנו, ומסתבך במחשבות קשות מנשוא שיזיקו ליציבות ויפגעו בקשר ביניכם. האמת המאתגרת עדיפה לאין שיעור על כל זיוף וסילוף של המציאות. אם נסתכל לאחור, נוכל לזהות בדיוק מושלם מתי ההורים שלנו שיקרו לנו או זייפו מציאות, וכמה זה היה מפחיד ומבודד. לא חוזרים על הטעות הזאת יותר.
• השיחה הזאת היא הראשונה בסדרת שיחות שתקיימו בשנים הקרובות עם הילדים. זה בסדר גמור להתחיל בקטן קטן. 
• ילדיך אינם בית המשפט שלך. בבקשה לא להצטדק בפניהם, לא להתווכח איתם, לא להשפיל מבט. 
• כל המשקעים והרגשות שלך, עשויים להביא אותך לשיחה עם הנחות יסוד מכבידות ותוקעות, שבטעות יושלכו על הילדים שלא לצורך. כשנדמה לך, הנה אני הולך להרוס להם את החיים, איזו אימא גרועה אני, איך אפשר לעשות להם את זה, הרי שהחומרים האלה נמצאים בחלל השיחה גם אם הם אינם נאמרים. זה לא לעניין, בכלל. לא נפרש עבור הילדים את המצב ולא נכפה שום פרשנות עליהם.
• ולא, גירושים הם לא דפיקת קצין העיר בדלת וגם לא מחלה סופנית. זה כואב, אבל זה גם מקל ומרגיע, פותח פתח לכינון יחסים חדשים בבית ומאפשר ריפוי מושגים כמו אמון, אינטימיות, כנות ואהבה. כמה חשוב ומבורך.

מה נעשה:

• נדבר בשקט, לאט, בעדינות. נסתכל בעיניים.
• נשאיר הרבה מקום להתפרץ לדברים, לבכות, למחות, לשאול שאלות, לצעוק. ובמקביל, נעטוף ונמסגר את הדברים. אני רואה כמה זה מכעיס אותך. אני יודעת שזה מרגיש כך. אני מבין את הכאב שלך. אתה צועק ואני מקשיב. אל תחשוש לומר לי את מה שאתה מרגיש. את צודקת, זה באמת מרגיז. 
• נתאים את המסר לגיל. בהתאם לבגרות הרגשית של הילדים, נאמר:
• אימא ואבא פתחו בשיחה בכדי לשתף אותך במשהו שחשוב לכולנו.
• אבא ואימא מרגישים שכעת יש צורך להפריד כוחות בין אימא ואבא, להתרחק מעט. 

תוספת לבוגרים יותר: [אימא ואבא מרגישים שכך ייטב לנו בבית, כי האווירה טעונה ולא נעים לנו כך]. 

• הסדרים יהיו מעכשיו כאלה: אימא פה, אבא שם…. ביום א את תלכי לכדורגל ואבא יבוא… אמא תיקח אותך לשיעור אנגלית….
• ניישם את כלל הברזל: לעולם לא נענה על שאלה בטרם נשאלה. 
• נענה בתשובה חלקית ונמתין לתגובה. אולי זה הספיק. לא נוסיף מידע אם לא התבקשנו. 
• השיחה הזאת, רגישה ככל שתהיה, *אינה דיון* אלא הודעה. כמו בהודעות אחרות המקוממות את הילדים, גם כאן נפגין אמפתיה ואסרטיביות. לא נפתח פתח למשא ומתן, סחיטה, מניפולציה ודרמה משום סוג. 
• בגיל מתקדם יותר גם אמירות כואבות ובכי, יחובקו בחום, ותחתיהן נדגיש שאכן התחושות מובנות ולגיטימיות, אבל אני כהורה, מחליטה שכך יהיה, ואהיה כאן איתך לאורך כל הדרך כדי להתמודד יחד עם האתגרים. הסמכות ההורית שלך מתווה את תחושת הביטחון, אז נא להשאר שם בלא חשש ומורא.
• האהבה שלי אליך, בכל רגע ומצב, היא איתנה ודבר לא ישנה זאת. אל תדאג-י, אני אשמור ואטפל ואני כאן כדי להקשיב. 

התהליך הזה הוא מורכב ומאתגר מאוד, אבל ללא ספק את סופו אף אחד מלבדנו לא יכתיב. זה נורא ואיום, אבל זה עוד הרבה דברים אחרים. זה הזמן לקחת לעצמך זמן שקט ולכתוב: מה חסר לי לאורך השנים? במה חשקה נפשי? מה אבטיח לעצמי בצאתי למסע הזה? מה אני רוצה להרגיש בסופו של התהליך? כל התשובות האלה הן המפתח להורות יציבה ומכילה גם ברגע הזה. יש לך זכות וחובה להיות את כל קשת הרגשות, וכשתתן להם את המקום הראוי, פתאום תגיע הקלה. את יכולה וראויה לחוות את עצמך בכל המצבים, ולדעת שיש לך אותך, וזה נהדר.

בהצלחה בתהליך, 

שלכם,

רותי שלו

מחברת הספר ׳מעשה אהבה׳, 2019, איפאבליש. 

מלווה כבר למעלה משני עשורים יחידים וזוגות במעגלי החיים, בקליניקה בהארלם ובמפגשים אונליין.

www.ruti-shalev.com

הקול המרפא של גליתה – טיפול התנסות מיוחד

מה לא נאמר על הקורונה?

שהיא משחקת לידיים של ביבי, שהצליח לדחות את העמדתו לדין בשירות המגיפה?

שהיא קונספירציה של טבעוני משוגע, שרצה לגמול את כולנו מביצים ובשר וכשסירבנו להצטרף לטרנד, הרעיל לסינים את חיות המחמד וגרם לנו להבין איך נראות מדינות בלי ביצים (תרתי משמע) ?!?

שהעולם עובר דיטוקס ונגמל מכל המזהמים הגדולים שלו: המטוסים שעולים לאוויר סתם כי מתחשק לנו תחפושת עטלף מ”עלי אקספרס”, או חידוש מלתחת הילדים בפריימארק, מתעשיית האופנה, שבה הסב לואי ויטון שלושה מקווי ייצור הבשמים שלו לקווי ייצור לאלכוג’ל (והרי לכם מעבר מ ready to wear  ל ready to where) ומהלכלוך שמייצרים תיירים בכל מקום ושבהיעדרו, חזרו דולפינים וברבורים לתעלות ונציה, מבלי לפחד מחנק מקנולי או מצילום יתר. 

אבל אני טוענת שיש לנו פה הרבה יותר מתיאוריות קונספירציה אקו–פוליטיות. יש פה בעיני קווים מקבילים לתופעת הרילוקיישן. אולי אני רואה את הקורונה במשקפיים, שגם ככה אני מרכיבה כבר חצי עשור, אבל זה עדיין עדיף בעיני מ”על העיוורון” שהולך פה….

אז כמו ברילוקיישן השלב הראשון הוא השלב שבו מתקבלת ההצעה. ואנחנו כעולם קיבלנו אותה אי שם בדצמבר 2019 מסין. הצעה לא מגובשת, עם תנאים לא ברורים, אבל בהחלט הצעה קיימת. בחרנו להתעלם ממנה בעיקר מטעמי חוסר אטרקטיביות של מיקום – זה רחוק, במזרח, תרבות לא מוכרת, שבה אוכלים חיות שהן מושא מחקר לביוטופ במגמת ביולוגיה, זה בסינית ובעיקר – זה לא קשור אלינו.

בפברואר כבר לא יכולנו להתעלם כשהצעה נוספת הגיעה מאירופה ולא סתם מאירופה, מאיטליה. המדינה הזו שחשבנו לטוס אליה לסופ”ש כדי לצלם סלפי מזרקה ולנסות להתיידד מחדש עם פסטה אל דנטה.  

ומאז ההצעות לא מפסיקות להגיע והן מגיעות מכל רחבי הגלובוס. אפילו מישראל. 

וזו כבר לא בחירה שלנו אם לצאת….

אז התחלנו לארוז – בעיקר מזון ונייר טואלט – לכו תדעו אם ביתר מדינות העולם הנייר מרגיש כמו ללטף גור לברדור של “עלילי” ….והרי לא בא לנו רילוקיישן תחת…..

ובכלל נייר טואלט הפך פתאום לסמל לאנושיות – מוצר שבהיעדרו נאבד צלם אנוש. אז התחלנו לצבור אותו בכמויות שיספיקו לנו כנראה לעיטוף של ילדי כל העולם בכל ימי ההולדת העתידיים שלהם (בהנחה שהם מכירים את המשחק ה”אקולוגי” – עטוף את הילד).

לצד מצרכי המזון החיוניים, ארזנו גם טרייניגים, טייצים והרבה בגדי בית. היה ברור שאת בגדי העבודה שלנו מלפני הקורונקיישן כבר לא נצטרך. היה ברור שיידרש בו שינוי זהות, שיתחיל קודם כל בבגדים שנלבש. 

וזהו, עלינו עם כל המשפחה הגרעינית שלנו למטוס אלינו הביתה. 

ולמרות שלא באמת הלכנו לשומקום, התחלנו להתרחק מכולם. 

זה התחיל במחוות קטנות – פחות התחבקנו, התחלנו לשמור על מרחק מאנשים, פחות יצאנו בחבורות, פחות יצאנו בכלל….

התחלנו להתנהל קצת כמו משק אוטרקי. משפחה המספקת את כל צרכיה. 

אבל האם כל הצרכים שלנו מסופקים? 

האם אנחנו יכולים להיות מסופקים ללא הזהות המקצועית שלנו? האם אנחנו מרגישים “עובדים חיוניים” בלעדיה? האם המרחב הביתי, המטבח והדאגה למשפחה מספיקים כדי שנהיה מסופקים? 

וכמו ברילוקיישן, גם המערכת הזוגית חוזרת קצת אחורה, שלא לומר עושה פניית פרסה לשנות ה- 50, והאישה חוזרת בווֳאלֵה למטבח ולספירה הביתית. היא שוב מג’נגלת בין העבודה (אם עדיין יש לה) והבית רק שהפעם אין עוזרת, אין מסעדות בסופי שבוע ואין מערכות תמיכה בלתי פורמאליות שמספקת עניין לצד קופסאות עם אוכל הביתה. 

ועם הקורונקיישן הופכת המשפחה המיידית לבית האח הגדול בכפייה – כל היום אוכלים, רבים אחד עם השני ומצולמים בוידאו. סגורים ביחד בתוך בועה של אי ודאות וניזונים מחדשות בלופ. נעים בין הכחשה, לאפטיה לחרדה. מתנסים בזה אחר בזה בכל מנגנוני ההגנה של זיגמונד ואנה פרויד. משוחחים עם החוץ בשיחות וואטסאפ וזום ויזואליות, שמייצרות “זום אין” על החיים כמשפחה. 

ועל החיים שלנו, זום, שמזקק את הקשיים והחולשות שלנו, מאיר באור מסנוור את מערכות היחסים שלנו, את הסיבולת המשפחתית שלנו ואת ערכי הליבה של מי שאנחנו. 

ומקווים שאת הכסף שאנחנו חוסכים מהחופשה שלא יצאנו אליה, מהקניות אונליין שלא קנינו, מהדלק שלא בזבזנו ומהמסעדות שלא אכלנו בהן, נחסוך לטיפול המשפחתי שכולנו נצטרך בתום התקופה הזו….

 בקורונקיישן כמו ברילוקיישן, המרחק הפיזי הוא שחקן ראשי. והוא מייצר מרחק בראש ובראשונה מההורים שלנו. אלה שפתאום לא נוכחים בחיי הנכדים שלהם במימד הפיזי, אלה שפתאום התחלנו לשלוח להם חבילות כאילו היו חיילים בצה”ל, ואנחנו תלמידי בי”ס יסודי. הכל בשביל לשמור עליהם ולוודא שהם שומרים על עצמם. 

אבל חלק מהשמירה על עצמם כוללת שמירה על קשר בינאישי, חם, קרוב ונוגע. קשר שהם איבדו מאז ה”מעבר”. אז כן, הם בריאים בגופם אבל הגעגועים מחלישים אותם. בפעם הבאה שנראה אותם הם ייראו לנו זקנים יותר – גם כי המדינה כבר יצרה לנו במוח התנייה פאבלובית בין הגיל הכרונולוגי שלהם לזקנה וגם כי ככה זה ברילוקיישן, כשלא רואים מישהו לאורך זמן, הוא פתאום נראה לנו “גדול” יותר. וכשהם לא רואים את הילדים שלנו, הנכדים שלהם, ואותנו, ששומרים אותם צעירים – לא נותר להם, אלא להזדקן…

נדמה שהתרחקנו מאוד מאיפה שהיינו ושלא ברור מתי ואיך נחזור. כאילו תלינו על הדלת את השלט “תיכף אשוב” במקום את השלט הנושא את שם המשפחה שלנו.

אנחנו מתגעגעים למשפחה שלנו, לחברים, למפגשים האמיתיים, לזהות המקצועית והחברתית שלנו, מקווים שלא להיכנס לדיכאון מהשילוב של קיום משותף נטול הפסקות, בידוד מהחוץ ומזהויות נוספות שלנו, בתוספת מזג אוויר שלא תמיד משתף פעולה – אפרוריות מדכאת לצד שמש פתיינית. 

אנחנו בבית, אבל מתגעגעים הביתה. 

חוגגים את ליל הסדר בנפרד מהמשפחה. כבר לא בטוחים מה זה לצאת מעבדות לחירות, ובאיזה צד של המתרס אנחנו נמצאים. נדמה שהקורונה הפכה למכה ה- 11, רק שהפעם זה תלוי בנו, אנחנו המושיע, אנחנו אלה שיכולים “לשלח את עמי”. אמנם “שלחו” אותנו לבידוד, אבל אף אחד לא כפה עלינו בידוד מחשבתי. אולי לדעת לחיות בתנאי בידוד וסגר, זה הצעד הראשון להגדרה עצמית כמשפחה וכעם. והווירוס הזה קורא תיגר גם מושגים ברורים לכאורה כמו “זכות השיבה” – מתי נשוב, מי ישוב, איך נשוב ולאיזו מדינה נשוב.

אז רגע לפני יום העצמאות של מדינת ישראל, מעמתת אותנו הקורונה עם מושגים כמו מלחמה, כיבוש, שיבה וחופש שהם מושגי יסוד בקיום הישראלי. היא מוציאה אותנו לרילוקיישן כפוי, משנה לנו את הזהות ומתערבת ביחסי הכוחות המשפחתיים. היא מכריחה אותנו למצוא תחליפים – גם למזון, אבל בעיקר לסדרי העדיפויות שלנו, מגדירה מחדש קרבה וריחוק, מצמצמת את המרחב שלנו, אבל מייצרת לנו מרחבים אלטרנטיביים ובעיקר מכריחה אותנו לבחון בזכוכית מגדלת את החיים שלנו. אבל אולי, אם נעשה את כל זה, נוכל לחזור –  לחזור לשבת עם משפחה וחברים בבתים שלנו, לחזור לארח במרפסות שלנו, לתלות בהן דגלי ישראל, להרגיש עצמאות ולא רק לחגוג כי צריך. ואם כל זה יקרה, נוכל לשוב לנשום לרווחה ולהגיד בלב שלם כי עשינו הכל “לתפארת מדינת ישראל”. 

לאחרונה יצרה איתי קשר צלמת לשיתוף פעולה. היא חשבה שאולי אוכל לשלב את הצילומים שלה בחללים שאני מעצבת. איזו בקשה צנועה זו היתה מצידה, לתלות צילום על הקיר זה כמעט פאסה. פתאום קלטתי שאפילו צלמים מקצועיים לא מודעים לאפשרויות הרבות שיש לטכנולוגיה הדיגיטלית כיום כדי להפוך כל חלל להרבה יותר אישי. למעשה אפשרויות ההדפסה הן בלתי מוגבלות, אפשר להדפיס על כל חומר: טפט לקיר, בדים לוילונות, רהיטים, מפות שולחן מצעים ועוד. אפשר להדפיס על שטיחים, אריחים, ויניל, פנלים מעץ, זכוכית או פורמייקה. אפשר לבנות קירות חוצצים למשרד, פאנלים אקוסטיים, דלתות ומשטחי עבודה. אפשר אפילו להשתמש בתמונה לתאורה בהדפס על אהיל או זכוכית: אולי ראיתם כאלה פאנלים של תאורה אצל רופא השיניים שלכם?

קורונה בהולנד: כל העדכונים
ערוץ היוטיוב של דאצ’טאון 
לכל הטורים של נופי

תמונה מעניקה מייד לכל חדר אווירה שונה. בין אם לקישוט הבית שלכם או למשרד, חנות או מסעדה – עם תמונות תוכלו לתת לכל חלל או חפץ ייחודיות. במיוחד כשהתמונה “תלויה” במקום או בצורה לא צפויים ולוכדת את העין.

היום אני רוצה להתמקד בחדר השינה כדוגמה, אך אפשר ליישם את הרעיונות האלה בצורה זו או אחרת גם בחללים אחרים כיד הדמיון הטובה. חדר השינה זהו חדר הפנטזיות והחלומות, האם אתם יכולים לתאר לעצמכם לממש את החלום?

האם אתם אוהבים לישון בטבע? או שאתם מעדיפים בתי מלון נוחים והדורים? אם אתם כמוני, אוהבים את הטבע אבל גם מיטה רכה, אז הנה לכם הפתרון האולטימטיבי. אני בטוחה שעכשיו, אחרי 5 שבועות שאתם סגורים ומבודדים בבית עוררתי את סקרנותכם 🙂 איזה כייף!

אז עיצמו עיניים ותארו לכם מקום בטבע שהייתם רוצים לבלות בו: חוף ים עם חול לבן ומים טורקיז? יער קסום בסתיו או באביב? שדה פרחים או קני במבוק? הרי ההימלאיה או דווקא מדבר סיני? ברוב התמונות באינטרנט של עיצוב חדרי שינה, תראו תמונה כזו דווקא מאחורי המיטה וזה באמת יפה, נותן אווירה ומושך את העין כשנכנסים לחדר, אך מה תאמרו אם אומר לכם שבעזרת תמונה (פנורמית) אתם יכולים להפוך את כל החדר שלכם למקום קסום ולא רק קיר בודד? נשמע לכם משוגע? או דווקא פנטזיה ?

אז בואו נראה, בהולנד יש המון עצים וירוק, כשהשמש זורחת הכל נראה כמו גן עדן, אבל מה? מזג האויר כאן בלתי צפוי, קר וגשום גם בקיץ (בכל אופן לי), ולבלות בקמפינג אני מוכנה רק עם גילי והקהילה המטיילת שלה. אבל בואו נודה שבקתה יבשה עם מיטה, מתאימה יותר ממזרן לח באוהל עם שירותים בצד השני של הקמפינג ומים חמים במשורה. אני מפנטזת לי עכשיו על מקום הקמפינג האחרון שלנו עם הקהילה המטיילת וחולמת להביא את המקום הקסום הזה אליי הביתה. 

אז איך עושים זאת? 

לוקחים תמונה שממש אהבנו, שצילמנו בעצמנו או שמצאנו באחד האתרים כמו shutterstock ומדפיסים אותה על טפט לקיר, יש לכם חלון או שניים? אפשר להמשיך את התמונה גם לוילונות. יש לכם גם ארונות? אין בעיה, אפשר להדפיס גם על הדלתות של הארונות. אפשר להמשיך את האוירה עם שטיח בצבע אדמה, דשא או פרחים, להוסיף שמיים וכלי מיטה התואמים את הפנטזיה. רואים את התמונה?  

אז ספרו לי, מה הפנטזיה שלכם? איזה חדר אתם הייתם רוצים? סקרנית לשמוע.

צילום תמונה הראשית: אורי נודלר ז”ל 

עיצוב בית הולנדי: הגודל לא קובע, הבחירה הנכונה כן