Author: dutchtown_8qn2ph

דניאלה בן יוסף, שנולדה בהופדורפ (Hoofddorp) לאב ישראלי ולאם הולנדית, מרגישה שהזהות שלה חצויה. “הילדים בבית ספר לא הבינו את המנהגים שלי, למה אני לא יכולה לאכול כל דבר, למה בכיפור אני לא מגיעה לבית ספר”

>> זרימה טובה בביתנו לקראת ראש השנה 
>> יום הנסיך 2020 בהולנד 
>> קולינריה, אומנות וסרטים: חמשת המומלצים של ספטמבר

דניאלה בן יוסף (44), משתפת אותנו בסיפור ילדותה מתוך הסלון הפרטי שבדירתה המוארת באמסטלפיין. שעת בוקר, הילדים בבית הספר, לצידה המחשב. ״זה היום שבו אני עובדת מהבית, פעם בשבוע, מסדרת את כל עניני האדמיניסטרציה של העסק״.
בן יוסף היא בעלת עסק לקייטרינג בשם Daan’s Kitchen ובימים אלו גם מציעה מכירת מוצרי מזון בחנות שלה באסמטלפיין. בזהותה המורכבת של דניאלה לא ניתן להבחין בקלות. בחברת ישראלים היא מרגישה הכי ישראלית, מדברת את השפה, מבינה את הסלנג ומאוהבת באוכל הישראלי ובחוף הים התל אביבי. כשהחברות ההולנדיות מזמינות ל’בורל’, היא תגיע ותשתה איתן כוס פרוסקו לצד ביטרבל מסורתי. כי בעצם היא מכאן ומשם. כהגדרתה: ״אני חצי ישראלית חצי הולנדית״.

ילדותה ושנות נעוריה עברו עליה בעיר הופדורפ. אביה ישראלי שהכיר את אמה ההולנדית בבר אמסטרדמי בשם ״תל אביב״. דניאלה היא הצעירה בבית, ויש לה אח בכור. זכרונות הילדות שלה מתובלים בתערובת הזו של ישראליות והולנדיות.

״בגיל ארבע, ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר קתולי כי הוא נחשב לטוב. לנסוע מדי יום לאמסטרדם ללמוד בבית הספר היהודי לא היה מעשי, למרות שזה מה שאבא שלי היה רוצה בשבילנו. אבא שומר מסורת, עם השנים הקשר שלו אל הדת אפילו התחזק. הוא מבקר מדי שבת בבית הכנסת. בהופדורפ לא היו כמעט ישראליים בזמנו. היינו בין הראשונים, ולגדול כך כאשר המנהגים שלנו היו שונים זה גרם לאנשים להסתכל עלי גם בצורה אחרת. בכל שישי היינו עושים קידוש, ארוחת ערב חגיגית וזה היה טקס שלא ויתרנו עליו.  אבא אף פעם לא נתן לי לקבוע תוכניות אחרות ליום שישי. ואמא שגם לה חשוב לשמור על המסורת עד היום ככה, לא מתכננת תוכניות בילוי אחרות בשישי. וזה הרגע המשפחתי שלנו ביחד, שאני אוהבת.״

ניכר כי דניאלה היא ״הילדה של אבא״. אביה שזור לכל אורך השיחה במשפטים, בסיטואציות שהיא מספרת. החיבור הישראלי של אבא למקום בו היא גדלה כילדה מעורבת מאוד דומיננטי. כשהיא מדברת על ישראל היא קורנת, מבלי לשים לב הכל נאמר בחיוך ונראה שיש שם אהבה גדולה. אביה דאג במהלך השנים שהם יטוסו לפחות שלוש פעמים בשנה לחופשות משפחתיות בישראל וזה מה שחיבר אותה מאוד לשורשים הישראלים, ולמשפחה בארץ. הקרבה לתקופת החגים מובילה אותנו לשוחח לא מעט על עברה. אני מסוקרנת לשמוע איך היא גדלה במקום בו היא בעצם מרגישה זרה. משהו מחבר אותנו כאן ועכשיו לאותו המקום. ואני מוצאת את עצמי דרוכה ומקשיבה.

״רק בבית הרגשתי את החג. אבא שלי דאג לזה שכל חג יתנהל לפי הספר, הוא דאג לכל הפרטים הקטנים. אני חושבת שמשמעותו של החג זה להיות עם משפחה או חברים טובים. אני מאוד אוהבת שהשולחן מלא באוכל והבית מלא באנשים. זה היה הרבה פעמים קשה שאנחנו לבד בהולנד וכל המשפחה הייתה בארץ. בתקופה של התיכון לא יכולנו לטוס הרבה, בית הספר הגביל אותנו. היו חגים שדודה שלי הייתה באה לכאן, אני זוכרת את זה ממש כרגעים משמעותיים. היה לנו ממש כיף.״

סבא וסבתא של דניאלה מצד אימה (ההולנדים) לא חגגו איתם אף פעם את החגים. הם לא הבינו מה זה ולא ניסו להתחבר לזה, מספרת דניאלה, ״אחרי שסבתי נפטרה, סבא שלי היה מבלה הרבה אצלנו בארוחות שישי. הצלחנו ליהנות ממנו מאוד לפחות 10 שנים עד שנפטר. הייתי מביאה אותו לארוחות שישי, הוא אהב את זה מאוד, וגם אנחנו נהננו ממנו״

היו לך חברים יהודים במשך הילדות/בגרות?
״תמיד הייתי ילדה מוזרה״, לא הייתי אף פעם חלק מהקהילה היהודית, עד שגדלתי והייתה לי חברה שלקחה אותי למסיבות של חבר׳ה יהודים באמסטרדם. שם הכרתי פתאום הרבה נערות ונערים כמוני. עוד יהודים. ההרגשה של הילדה המוזרה, זו שצריכה להפסיד בית ספר ביום כיפור, זו שלא אוכלת נקניק עם גבינה בימי הולדת, נעלמה. שם הרגשתי שווה בין שווים. אני מרגישה שאני בין שתי מדינות, שתי זהויות. אני מתרחקת מהדת כיום, אבל אני אף פעם לא אתרחק מהמסורת. מהמשפחה, החגיגה של חגים בבית היהודי כמו שגדלתי הוטמעה בי, זה חלק ממני.״

דור ההמשך 

את הילדים שלה, שלחה דניאלה למוסד החינוכי היהודי; בית הספר ״ראש פינה״ שבאמסטרדם. היא התלבטה אם לבחור במוסד חינוך יהודי, ואולי אם לא הייתה נשואה לבחור ישראלי, הייתה בוחרת אחרת. אך היא שמחה עם ההחלטה, ונראה שזה טבעי ונכון לבית בו גדלה. בזכות הילדים היא הכירה עוד הורים אחרים, מכל הגוונים ונפתחה בפניה קהילה נוספת. ״כשהילדים למדו ב״ראש פינה״, היה לי קשר טוב עם ההורים האחרים. הרגשתי שם בנוח, קיבלו אותי שם. עם חלק נשארתי בקשר. הילדים היום לומדים בבית ספר תיכון שאינו יהודי, הם מאושרים וגם אני. בראש פינה הסתדרתי עם ההולנדים היהודים וגם עם הישראלים. אני זוכרת שהייתה תקופה בה היו ממש שני מחנות, שתי קהילות נפרדות וחיבור חברתי ביניהן לא היה מקובל. חברה אמרה לי פעם ״כן, את מסתדרת עם כולם, אין לך בעיה״. אני תמיד באמצע, ממש חצויה. מצד שני זה הטוב שבשני העולמות, אני מחוברת לשתי התרבויות. אני מכירה מבפנים את המנטליות ההולנדית וגם את הישראלית, וכנראה שזה כבר כל כך טבעי אצלי שאני יודעת בדיוק עם מי להתנהג באיזו דרך. אני זוכרת שהייתי נכנסת כאמא לבית הספר של הילדים בסמוך לזמן חגי תשרי והייתי מרגישה את האווירה המיוחדת של החגים בבקרים היה נהוג לתקוע בשופר בחצר הכניסה, הייתה טקסיות מיוחדת, שהבנתי עד כמה לי הייתה חסרה כילדה. אני למדתי הכל מהבית, אם ההורים שלי לא היו מלמדים, אם אבא שלי לא היה מספר לי היסטוריה ומדבר איתי עברית פשוט לא הייתי יודעת. למשל, כשהחברים ההולנדים (לא יהודים) שלי שמעו איך אני מתכוונת להתחתן ברבנות הם לא הבינו, הייתי ממש עוף מוזר עבורם. ״

דניאלה, בטוחה בעצמה ובזהותה, לא מתביישת ותמיד מספרת מי היא, מאיפה באה ולמה היא עושה את מה שהיא עושה. ״אני מעדיפה תמיד לומר את האמת מי אני ומה אני.״ 

לילדים שלך קל יותר היום ממה שלך היה?
“כן, הילדים שלי מאוד פתוחים, יש להם הרבה חברים ועצם זה שהם התחנכו בבסיס עם עוד ילדים כמוהם זה מאוד עזר לגיבוש הזהות שלהם ולביטחון שלהם. כיום, בבית הספר התיכון, הם רכשו חברים הולנדים נוספים ועם זאת שמרו על קשר עם חברים יהודים. המגוון שלהם גדול ויש להם אפשרות בחירה, שלי לא הייתה. כשמישהו פעם התבטא בצורה שלילית כלפי הבת שלי, היא פשוט פתחה את הפה והסבירה מה זה להיות יהודי.”

אני מבשלת הכל – מסטמפוט ועד סושי 

“אמא שלי אוהבת לבשל והייתה מכינה אוכל מסורתי לחגים, כמו אורז פרסי למשל. אנחנו גדלנו על עדת הספרדים ואלו ההשפעות שלי, אוכל מזרח תיכוני.”
בשמונה שנים האחרונות דניאלה הפכה את אהבתה לבישול למקצוע ממש. היא הקימה את העסק שלה שמציע שירותי קייטרינג לכל אירוע, חברות וגם לפרטיים. בשנה האחרונה לפני הקורונה, היא אף עברה למקום משלה עם מטבח גדול ששם גם היא מקיימת אירועים קטנים. בעקבות הגבלות הקורונה לעסקים מסוגה, דניאלה חושבת בצורה יצירתית על מנת למצוא רעיונות נוספים לתחזוק העסק. כיום אפשר למצוא בחנות מוצרי מזון מגוונים למכירה, שלה ושל בעלי עסקים דומים שהיא מקדמת.

מאיפה כישרון הבישול שלך?
“קצת מאמא שלי כנראה, כילדה הייתי מסתכלת על איך אמא מבשלת, רציתי לעזור תמיד. הייתה לנו גם שכנה עיראקית שלימדה אותי להכין קובה. בימי הולדת תמיד חיפשתי להוסיף משהו מיוחד, שיהיה משהו ממני. אני יודעת להכין הכל, מסטמפוט עד סושי, אבל החתימה האישית שלי היא מזרח תיכונית. זה מה שאני הכי אוהבת ולזה אני מתחברת. אני תמיד מכניסה את הטוויסט האישי שלי למתכונים. אני מחפשת את הטעם המדויק שיהפוך את המנה למשהו קצת יותר ישראלי.”

אז מה זה אוכל ישראלי בעיניך?
“אוכל פיקנטי עם תבלינים, כמו למשל: כמון. בניגוד להולנדים שמכירים בעיקר את תבלין הקרי, מלח ופלפל, לישראלים יש המון תבלינים, מגוון רחב. היום בהולנד זה באמת כבר שונה, אוהבים לנסות יותר טעמים חדשים, ועדיין אני לא רואה את המטבח ההולנדי מתקרב ולו במעט למטבח הישראלי.”

לכבוד החג, ביקשתי מדניאלה לבחור במתכון הולנדי שהיא אוהבת עם החותם האישי שלה ולשתף את קהל הקוראים של דאצ׳טאון. המתכון שדניאלה בחרה הוא טאג׳ין מרוקאי. היא מסבירה שהטאג׳ין שהיא מכינה מבוסס על מתכון הולנדי המורכב מבשר טלה שמתבשל במשך שעות ארוכות על הגז, והוא נקרא: סטופפוט (Stoofpot). מבשלים אותו עם בירה יחד עם התבלינים: זנגוייל וציפורן. בסיום הבישול מגישים את המנה על מצע של פירה. צורת ההגשה הולנדית מאוד.

״זה תבשיל נהדר, הבשר יוצא רך וטעים. אני לקחתי את הסטופפוט ושילבתי תבלינים אחרים המזוהים עם הטאג׳ין המרוקאי. בישול של טאג׳ין הוא בישול ארוך בכלי חרס מיוחד. אני לא משתמשת בטאג׳ין המקורי, אני משתמשת בסיר עם תחתית מאוד עבה שנועד לבישול הסטופפוט. אבל תהליך הבישול דומה. אני נוהגת להשאיר את התבשיל על הגז כ- 5 או 6 שעות. 

טאג׳ין מרוקאי עם נגיעות הולנדיות

מצרכים ל 4-5 מנות:

1 קילו כתף טלה, חתוך לקוביות
3 בצלים אדומים חתוכים גס
1 קישוא חתוך לקוביות
4 שיני שום קצוצות גס
כף אבקת כוסברה
מעט ג’ינג’ר, מגורר
10 תמרים  ״מגה’ול״, ללא גרעין
2 מקלות הקינמון
כוסברה טרייה (לפיזור וקישוט)
זרעי רימון

אופן ההכנה:

בסיר רחב עם תחתית עבה מחממים שמן זית, מוסיפים את קוביות הבשר ומטגנים על אש גבוהה כדקה, עד שכל הקוביות משחימות. חשוב שלא לחרוך את הבשר. מעבירים את הבשר לצלחת ומניחים בצד. מחממים עוד קצת שמן ומטגנים בצל, שום, אבקת כוסברה וג’ינג’ר. מוסיפים את הבשר ומקלות הקינמון. ממלאים שכבה של מים בסיר ונותנים לזה להתבשל על אש נמוכה. מערבבים לחיבור כל הטעמים. במחבת, מטגנים את קוביות הקישואים. בודקים מדי פעם אם יש צורך להוסיף מים. הבישול אורך בין 4-5 שעות. לאחר 4 שעות מוסיפים את קוביות הקישואים המטוגנים ואת התמרים, ומרתיחים כ- 30 דקות. מתבלים את הטאג׳ין במעט מלח, לפי הטעם. הבשר מוכן כשהוא רך מאוד ומתפרק. 

מגישים על מצע אורז או קוסקוס. אני מגישה את התבשיל על פירה, כנראה שזו ההשפעה של הצד ההולנדי שבי. מפזרים מלמעלה קצת כוסברה טרייה וזרעי רימון.

טיפים:

• אני ממליצה שלא לוותר על הכוסברה בתבשיל הזה. היא משדרגת את התבשיל לגמרי. ומי שבכל זאת לא אוהב כוסברה, אפשר להשתמש בפטרוזיליה. 
• תנו לבישול זמן, לפחות 5 שעות, זה מה שיוצר את הרכות של הבשר והטעם נפלא.
  
   
  

בזמן שניחוחות מטעמי החג באויר נאחל לכולנו ברכת שנה טובה ומתוקה, מלאה במטעמים שנותנים תחושה טובה של בית.

לפייסבוק של Daan’s Kitchen Catering  
לפייסבוק של Daan’s Deli

אולי יעניין אותך לצפות בסרטון הבא מסמינר דאצ׳טאון:

בפעם הבאה שתכנסו לרכב ותסעו דרומה לכיוון גרמניה, שוויץ, צרפת או איטליה, אל תשכחו לעצור בחנות הכי יפה בעולם, או לפחות באירופה…! לנו זה קרה באמצע הדרך ליער השחור, בין גבעות ירוקות ושמיים כחולים, מצאנו את מתחם Vitra כמו חנות של ממתקים צבעונית, באריזה מהודרת. למי מכם שאוהבים מוזיאונים, יודע שחנות המוזיאון היא חלק בלתי נפרד מהביקור במוזיאון, ויש כאלה (גמאני!) שלא יתאפקו ויגשו תחילה לחנות, ורק אחר כך ימשיכו לסיור עצמו. ויטרה לקחו את הרעיון המשגע הזה, והגדילו את חנות המוזיאון לבניין, בגודל של מוזיאון! היה כיף לבלות אחר הצהריים שימשי עם הילדים, להסתובב בתוך סביבה שכל פינה בה מעוצבת בשנינות, תחכום וצבעוניות, ומעלה חיוך על השפתיים.

Vitra – שם נרדף לעיצוב

נדמה ש Playfulness היא ה-מילה שמתארת את מותג הרהיטים השוויצרי, שקיים כעסק משפחתי כבר מאז שנות ה-60, ואחראי על התפיסה העיצובית של הרבה מהרהיטים שאתם מכירים ואוהבים. מאז היווסדה, החברה קידמה עיצוב, ונתנה במה למיטב המעצבים בעולם, בתכנון קולקציות של ריהוט לבית ולמשרד. וכמו שמצופה מחברה יצרנית שוויצרית, איכות הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. אפשר לסכם ולומר, שכל פריט שהחברה יצרה, נחשב כאמנות = ART, ואומנות = CRAFT. בימנו אפשר כמובן לרכוש את הרהיטים היפים כחיקוי זול דרך חנויות באינטרנט תוצרת סין; אבל שלא תטעו, אין סיכוי שמדובר באותה האיכות, אל תתפתו, חבל על הניסיון… לחברה ניסיון של שנים של מחקר ועשייה בתחום. 

למשל הכיסא האייקוני שכולם מכירים, יוצר בשנת 1956 ועדיין נחשב פריט ריהוט מאד פופולרי.  הכיסא Eames’ Lounge Chair נמכר זה שנים דרך ויטרה. הכיסא נחשב סמל סטטוס של תחכום ונוחות, וחביב במיוחד על אדריכלים ופסיכולוגים כריהוט משלים למשרדם. הכיסא נוצר בעיצומו של העידן התעשייתי, בעולם יצרני של פוסט מלחמת העולם השנייה. כל האלמנטים בכיסא נוצרו באופן מתועש, והוא באמת חגיגה של טכנולוגיה: למשל טכניקה של ערגול של לוחות העץ, המחבקים את המושב והמשענת;  או יציקת המתכת של הרגל המסתובבת שנוצרה בשיטת “הסרט הנע”. במתחם ויטרה הבינו את החשיבות של חשיפת הלקוח לתהליך היצירה המעניין, ופתחו סדנת מכירה של הכיסא המפורסם. הלקוח מוזמן לבחור את צבע העץ והריפוד מתוך קטלוג החומרים, ואז  הכיסא מורכב שלב אחרי שלב, מלווה בהסברים של נציג החברה על ההגיון של ההתקנה, המנגנון והארגונומיה.

Vitra – בית לעיצוב

העיצוב בויטרה לא מסתיים ברהיטים. הם מאמינים גדולים גם בארכיטקטורה. במתחם ויטרה, הנקרא “קמפוס ויטרה” אפשר להיחשף לכמה מבנים מרגשים ואייקונים של מיטב האדריכלים. את חנות המוזיאון עיצבו צמד אדריכלים שוויצרים Herzog & de Meuron. הבניין נראה כאילו גם הם לקחו את העיצוב צעד אחורה לתקופת המשחקים, לילדות, לנאיביות, והערימו בווירטואוזיות מעין מגדל של  קוביות. אם אתם נוסעים לטייל ברחבי אירופה ממליצה לכם לחפש ביניינים נוספים של הצמד השוויצרי, לטייל בעקבות הארכיטקטורה שלהם. היא מרהיבה, ולרוב אפשר למצוא אותם במקומות ציבוריים, ברחבות עירוניות גדולות, או איצטדיונים. הם גם אחראים על השיפוץ הגאוני של טייט מודרן בלונדון, והפיכתה של תחנת הכוח למבנה עכשווי משגע. 

בנוסף אפשר להנות במתחם מהאדריכלות של פראנק גרי, שמוכר לציבור הרחב בזכות צמד הבניינים האייקוניים: פרד אסטר וג’ינגר רוג’רס, שנבנו בשנות ה90 בעיר פראג, ונראים כמו זוג בניינים שרוקד. משרדו של גרי היה בין משרדי האדריכלים הראשונים שתכננו עם תוכנות מחשב מורכבות, והתוצאה היתה תפרחת מרהיבה של בניינים אמורפיים. בגלל הצורה המורכבת, המשתנה, אין בבניין אף “לבנה” שחוזרת על עצמה, וכל פרט בבניין הוא custom made, מחיפויים ועד חלונות. אחרי ההצלחה של הבניין האייקוני בפראג, התחילו להזמין את גרי לתכנן בניינים מרהיבים ברחבי העולם. כמו למשל הסיפור על עיר הנמל והתעשייה הספרדית, בילבאו, שהזמינה את גרי לתכנן עבורה מוזיאון. בילבאו, שלפני הקמת המוזיאון היתה שקועה במשבר, והמוזיאון שנבנה ב1997 שינה את מצבה הסוציו-אקונומי של העיר, הוריד את האבטלה לשיעור נמוך, והביא לפיתוח של ענף התיירות בעיר ולביקורם של כמיליון תיירים בשנה. ועוד אנקדוטה נחמדה על גרי, מדובר באדריכל קנדי ממוצא יהודי, שנולד בשם: פרנק אפרים גולדברג 🙂

גם תחנת הכיבוי שעיצבה האדריכלית זאהה חדיד במתחם ויטרה ראויה לציון. כמו גרי, גם זאהה אימצה את המחשב ככלי עיצובי, המאפשר ליצור בניינים שעולים על כל דמיון. אם סימן ההיכר של גרי הוא הבניינים שנראים כמו תפרחת אמורפית, הבניינים של חדיד נראים כאילו הם במרדף, שועטים קדימה בקצב המסחרר של החיים. בשנת 1981 נשרפו כמעט כליל מפעלי הייצור של ויטרה, ובעקבות זאת הוחלט שכדאי לבנות תחנת כיבוי במתחם. כמובן שגם תחנת כיבוי יכולה להפוך לבניין אייקוני מרשים, ובמה לעיצוב שמקדים את זמנו. חדיד נבחרה לבצע את המשימה. הבניין עשוי לוחות ענקיים של בטון חשוף, המזכירים לי תזוזה רבת עוצמה של לוחות טקטוניים. התחנה עבדה כמה שנים, עד שהוחלט לבנות תחנת כיבוי אש גדולה במחוז השוויצרי, והבניין הפך חלל תצוגה לפרויקטים מרהיבים. עוד אנקדוטה על חדיד: היא אדריכלית בריטית ממוצא עירקי (אביה גדל בנצרת), ובשנת 2004 הייתה לאשה הראשונה בעולם שזכתה בפרס פריצקר לאדריכלות והוענק לה תואר אבירות על תרומתה לאדריכלות. לצערינו היא נפטרה לפני 4 שנים, אבל המשרד שלה ממשיך להוציא לפועל את החזון האדריכלי פורץ הדרך שלה.

עיצוב, השראה ומה שבינהם

להיכנס לראש של מעצב, זה כמו לשוטט בתוך מרחב של אסוטציאציות חופשיות שמתרוצצות לכל עבר, ומדי פעם נפגשות לתוך רעיון חדש. אומרים שאת הגלגל כבר המציאו, זה נכון. ובכל זאת, העניין בעיצוב טוב הוא להפתיע, לחדש, ולהצליח לסחוף לתוך עולם של יצירה שעדיין לא נראה כמוהו; גם אם לכאורה שום דבר לא השתנה. קחו למשל את המעצב Verner Panton שמציג בויטרה את הכורסא שהיא פסל, שהיא תמונה, שהיא פרוסת לחם שמישהו בצע ממנה את האמצע. אפשר לסובב אותה ובכל פעם היא תראה קצת אחרת. אפשר לטפס עליה ופשוט לבלות ביחד ולחוד. אפשר אפילו לקחת כמה “פרוסות” כאלה ולהצמיד אותם יחד לכיכר לחם שלמה. וזה בדיוק מה שוורנר עשה כשהזמינו אותו לויטרה לעצב את ה- Fantasy Landscape! (כפי שאפשר לראות בתמונת הראשת של הכתבה // באדיבות טלי והמשפחה). וורנר צבע כל פרוסה כזאת בצבע אחר, והופ נוצרה פרספקטיבה. כך למעשה יצר תלת מימד ועומק תוך שימוש באמצעים של דו-מימד, שטוחים. כל כך פשוט לכאורה, שמיד נגיד: איך לא חשבו על זה קודם ?

לסיכום

אם מתחשק לכם לתת לילד שבכם לצאת החוצה, זה המקום. ואם ממש בא לכם לטעום מכל המתוק הזה, אפשר בינתיים גם לבקר בחנות המבריקה של ויטרה באמסטלפיין. 

לכל הכתבות של מיקי מן

אולי יעניין אותך לצפות ב:

דאצ׳טאון ביוזמה חדשה: הפורום למובילי קהילות ישראליות בהולנד